למרוד בהנהגה החרדית

החברה הדתית בדורנו מתהלכת בחוסר ביטחון ובפחד מתמיד מפני החוץ הסוחף והמבלבל. אלה מולידים בהכרח חיפוש אחרי הגנות והישענות על אנשי מופת שיראו את הדרך ויצילו את ילדינו מן הספק. בעקבות זאת מערכת החינוך הדתית מעודדת צייתנות לגדולי תורה ולקבלת מרות.

אך החיפוש אחר דמויות גדולות שיכוונו אותנו בעולם של ספקות ותהיות מוליד דלות רוח וכניעה לדעותיהם של אנשים כריזמטיים. רבים מילדינו נעשו תלויים ב"דמויות מופת" בישיבות ובמדרשות, בעקבות היגררותו של עולם הציונות הדתית אחרי הרוחות החרדיות המשתלטת על הרחוב ועל הדעת. בדבריי להלן אני מבקש לעודד את החינוך לעצמאות, להעצמת היחיד ולתודעת חירות אישית באמצעות שפת התורה וחכמיה. תודעת חירות איננה מתנה מלידה, ויש צורך להכשיר את האנשים בדרך של מערכת חינוכית ארוכה ומייגעת, בבית ובבתי הספר, לקראת גדילתם, לנשיאה בעול העצמאות, שבה האחריות והסמכות כרוכות בטבורו של האדם.

הידיעה שאף אחד, חכם וגדול ככל שיהיה, אינו "ספר תורה", אינו "קדוש" ואינו אדון לנו, מוכרחה לעודד כל הורה וכל מורה לשחרר את הילדים ממרות ולפלס עבורם דרך של הכרת כוחותיהם וחיזוקם. אנו מוכרחים לחזור ולהעמיק את החינוך לאחריות ולבחירה בקרב ילדינו; הרחוב מסובך, הפיתוי גדול, אך אין לנו דרך אחרת. אי אפשר לנוס מהחופש ולבחור בעבדות.

תרבות המחלוקת של ראשונים ואחרונים

את המסורת המעודדת חשיבה עצמאית ומאפשרת פיתוח של כוח השיפוט והלימוד גם במחיר מחלוקת על "גדולים", אפשר כמובן למצוא בדברי הראשונים והאחרונים לאורך הדורות. הרמב"ן למשל מתאר בהקדמתו לספר המצוות של הרמב"ם את היראה שהוא חש מול מי שקדם לו, אך הוא אינו נרתע מהמחלוקת במקום שהבנתו בתורה מחייבת אותו. בין חכמי דורנו כדאי לקרוא את דברי ההקדמה של הרב עובדיה יוסף לשו"ת "יביע אומר" שבו הוא מסכם את חובת החשיבה העצמית והמחלוקת כחלק אינטגרלי מלימוד התורה:

אי אפשר לקרוא את הדברים הללו ולא לכאוב את תרבות ההשתקה וההכפפה של חכמי ישראל היום, שאינם מעיזים להשמיע קולם בשום נושא נגד "פוסקי הדור". גם הרב עובדיה עצמו לא פצה פה מול האלימות הליטאית בסוגית הגיור, לא הגן על הרעיון המגונה של העתקת חדר המיון באשקלון, ולא השמיע את קולו בשום תחום הלכתי חשוב שבו הרחוב החרדי פועל בהנהגת "דעת התורה" של הרב אלישיב וסביבתו.

ההשתקה של חכמי ישראל היא אלימות רוחנית, שהולידה רדידות ותלות שמשפיעות

 על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה. האלימות ברחוב החרדי כלפי מי שאינו מציית ל"גדולי הדור" הגיעה לשיאה בפרשת ביטולי הגיור של דיינים רשמיים בבית הדין הגדול. בפסק הדין השערורייתי של הרב שרמן הוגדרו הרב דרוקמן ובית דינו כ"בית דין של רשעים" רק מפני שהוא אינו כופף את ראשו מול עמדתם של ה"גדולים" שדעתם "דעת תורה". הגענו לתהום כעורה של הנהגה חרדית, ואין לנו אלא למרוד בה: זו אינה התורה שלנו, זו אינה ההשקפה שלנו, ואלו אינם הגדולים שלנו.

ילדינו צריכים לשמוע אותנו מתקוממים מול האלימות וההשתקה. אנו צריכים לצעוק בקול גדול: לא כך דרכה של תורה! אנו מאמינים בה' ובתורתו ומסרבים להכניע ראש מול האפיפיורות הרעה הזו. עלינו לחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ולחזק את האמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.