"בסוף לעולם יימאס מהישראלים"
השחקן הצרפתי ונסן לינדון אוהב קולנוע מאופק, אבל לא חושש להביע עמדה נחרצת בכל נושא כשזה מגיע לעולם האמיתי: על הנשים שהרסו את הגבריות, אנשי השיווק שהרסו את הקולנוע וחוסר היכולת של אנשים להוביל שינוי. כן, גם אצלנו
הקומה הראשונה של בית המלון "Paris Le Grand" אחוזה תזזית. עיתונאים נכנסים ויוצאים בין החדרים שפונו לטובת ראיונות עם כוכבי הקולנוע הצרפתי. ברוכים הבאים לאירוע השנתי של UniFrance, הגוף האמון על שיווק היצירה הקולנועית הצרפתית בעולם.
במרכזה של ההמולה עומד בשקט ונסן לינדון, הגרסה הצרפתית לגבר המרלבורו האמריקני. הוא שמח על מפגש עם עיתונאי מישראל. "סבא שלי היה נשיא הקרן הקיימת לישראל בצרפת", הוא אומר, ומוותר בענווה על האזכור של בן משפחה מוכר יותר - אחד, אלפרד דרייפוס.
ב"מדמואזל שמבון", שיוקרן השבוע במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, הוא מגלם פועל בניין, איש משפחה למופת, שמתאהב במורה למוזיקה של בנו. את המורה מגלמת גרושתו, סנדרין קיברלין. המפגש על בין השניים על הסט היה טעון. למעשה זו היתה הפעם הראשונה בה עבדו יחד מאז שפרקו את החבילה המשפחתית.
בצילומי הסצנה שבה מתחיל הרומן, השתלטו החיים על הקולנוע. "זו היתה הפעם הראשונה אחרי שש שנים שנגענו אחד בשני", אומר לינדון. "אתה יושב על ספה אחת עם אשתך לשעבר, מביט בעיניה, המוזיקה מתנגנת ובזמן הזה שהעיניים נעצמות ואתם מתנשקים, הכל מתערבב. לא יכולתי. הכל התפרץ, זה לא היה רק עונג ותשוקה שבין מאדמוזל שמבון לז'אן, אלא כל המטען הזה שביני לבין סנדרין. זה כבר לא היה רק קולנוע, זה היה החיים שלנו ואז סנדרין התחילה לבכות והסרט הלך לכיוון אחר לגמרי. פתאום זה נהיה סיפור אהבה עצוב".
אחד המאפיינים הבולטים בתסריט הוא השתיקות, ובאופן כללי זהו סרט שלכאורה מעט מאוד קורה בו.
"אלו החיים, לפחות אלו שמעניינים אותי. גם בחיים לכאורה לא קורה כלום ובכל זאת, לפעמים אתה מגיע למקומות שבהם אתה טובע. בקולנוע לא מעזים להציג את החיים כמות שהם, כי בדקה אחת רוצים לדחוס הרבה פעולות ומילים - רק לא להתמודד עם שקט".
הכל באשמתכן
כבן לאם עיתונאית ואחיין לאחד ממייסדי הוצאת הספרים "Minuit", לינדון אמנם גדל במיליה ספרותי אך אינו מגדיר את עצמו כאינטלקטואל. "אני איש פשוט אבל כזה שחושב", הוא מעיד על עצמו. בשנה שעברה אפשר היה לראות אותו על המסכים בישראל בסרטו של פיליפ ליורה "Welcome", שעסק במהגרי עבודה לא חוקיים בצרפת. בסרט גילם מורה לשחייה שמסייע לנער כורדי שנמלט מעיראק ומבקש לחצות את תעלת למאנש כדי לחבור לאהובתו בבריטניה.
מתוך הסרט. אנשי השיווק מנהלים את האמנות
במבט לאחור לינדון מזהה בקלות קו שמחבר בין הדמויות שהוא בוחר לגלם. "אני אוהב דמויות שמתפתחות לאורך התסריט. אני מעדיף תפקיד כמו אוסקר שינדלר, שמתחיל את דרכו כמפלצת והופך לאיטו לאדם טוב, מדמויות מקסימות שלא הולכות לשום מקום. שינוי זה שם המשחק".
וזה השינוי שמצא חן בעיניך גם בדמות הנוכחית שאתה מגלם?
"כן. הוא גבר פשוט, ז'אן, אדם ישר שהעולם המודרני לא הצליח לבלבל. יש לי איזו מחשבה מסוימת על העולם כיום שקשורה להגדרה מבולבלת של נשיות וגבריות. משהו הלך לאיבוד בדרך. אני חושב שדי באשמתכן".
סליחה?
"שיהיה ברור, אני בעד שוויון בין נשים לגברים. אבל אני חושב שאם אנחנו שווים, אז שוויון צריך להיות בנוגע להכל. אני מתכוון גם למשל כשמדברים על משמורת על ילדים. לא יתכן שבאופן אוטומטי נשים יזכו למשמורת. לא יתכן שבאופן אוטומטי, גבר יידרש לשלם על אישה במסעדה או בקולנוע. אני הראשון שיאמר שהתייחסנו אליכן גרוע במשך מאות בשנים, אבל כשרצינו להשתנות, זכינו ליחס גרוע מאשר כלבים. אתן נושכות את היד שמאכילה אתכן".
אתה מדבר ברבים!
"כן, זו הכללה, אבל מה שאני אומר זה שכמעט אין היום גברים כמו אלו שמצאו חן בעיניכן בעבר, ולמה? כי אתן מבלבלות אותנו. אתן רוצות אותנו עדינים אבל לא תמיד. פעם נהגו לומר שלא קל להיות אישה. אני אומר לך שהיום קשה מאוד להיות גבר. גברים היום נעשים יותר ויותר נשיים, הם מעבירים שעות מול המראה, שמים ג'ל בשיער וקוראים לעצמם מטרוסקסואלים. לגברים שהם גברים אין יותר מקום כי אתן לא מאפשרות לנו להיות כאלה. שברתן ובלבלתן אותנו. זו הסיבה שאני אוהב את ז'אן, הוא גבר אמיתי".
מה זה אומר גבר אמיתי?
"אני חושב שהגברים שאני משחק גורמים לנשים לחשוב על האבות שלהן. אלו גברים שאפשר לסמוך עליהם ויש פחות ופחות כאלה. בעצם, אפשר לומר שנשים יכולות היום למצוא גברים אמיתיים כמעט רק בקולנוע. אני מדבר על גברים שכששמים להם צלחת של אוכל, הם אוכלים. זה לא גברים שיושבים מול קערת סלט ומבקשים את הרוטב בצד, בלי אגוזים ואם אפשר סוכרזית. היום לא מעשנים יותר בבתי קפה, נכנסים לאוטו ומיד נחגרים בחגורת בטיחות, לא שותים אלכוהול. איך זה יכול להיות סקסי?"
כשהאזרחים שותקים, הגנרלים פורחים
כן, אם תהיתם לינדון אוהב קולנוע ומעדיף סרטים ישנים. אבל למרות איך שזה נשמע, זווית הראייה שלו רחוקה מלהיות נוסטלגית. למעשה מדובר בברנש די מפוכח. אני שואלת אותו על הקולנוע הצרפתי ועל התחושה הרווחת שהעיתונות מטפחת בכל הנוגע לפשיטת רגל אמנותית.
לינדון. "התפקיד שלנו הוא לשנות" (צילום: Gettyimages imagebank)
"המספרים מוכיחים ההיפך", הוא אומר. "מכירות הכרטיסים עולות בהתמדה, כך שלכאורה הכל בסדר. אבל העולם השתנה ומכאן גם התכנים ואיכותם. מי שמנהל היום את הסקטור האמנותי הם אנשים שיצאו מבתי ספר לשיווק. אם הם לא היו מוכרים קולנוע, הם היו מוכרים אייפון, ספות או מים מינרלים. ביחס ישיר, הסיכונים שלוקחים על עצמם הבמאים והתסריטאים הולך וקטן. אנשים נזהרים עד כדי כך שבסופו של יום אנחנו נשארים עם סרטים ריקים שדומים מאוד זה לזה.
"המושכים בחוטים חושבים שהקהל מטומטם. אני מתעב את התרבות הזו. ברור שהקולנוע הוא לא מה שהיה, אבל זה נכון לצרפת כמו למקומות אחרים. יש פחות פלינים באיטליה, יש פחות ורנר הרצוגים ופסבינדרים בגרמניה ופחות אלמודוברים בספרד כי זה מסובך. היום אין לך ארבע שנים לעבוד על סרט. היום הטלוויזיה לא מארחת סופרים גדולים, הם מעדיפים את ג'ים קרי שיצחיק אותם".
אז מרימים ידיים, נשענים לאחור על הספה ונאנחים?
"לא. מבינים שזה העולם שבו אנחנו חיים ושזה התפקיד שלנו לשנות. אני עושה מה שאני יכול בעולם שלי והכוונה היא כמובן לבחירות. אין שבוע שאני לא מקבל כמה הצעות לתפקידים בקומדיות גדולות והפקות עתירות תקציב ולמרות זאת, הקו שמוביל הוא סרטים שמושכים אותי. יש לזה מחיר, אבל אדם חייב להיות ישר עם עצמו ולבחור את דרכו. כמו בפוליטיקה שגורמת לי להקיא. אני מסתכל על הבחירות היומיומיות של הנשיא ושרי הממשלה וחושב על רפובליקת הבננות שבה אני חי. הם עושים מה שהם רוצים, הורסים כל חלקה טובה, הולכים נגד זכויות אדם, נגד המוסר, נגד כללי התנהגות בסיסיים.
"פעם, אנשים היו יוצאים לרחובות, כותבים מניפסטים, מתעצבנים, מדברים, כותבים, זזים. היום, אנשים יושבים בבית על הספה מול הטלוויזיה, עם דיאט קולה ביד אחת ומקדונלדס בשנייה. לממשלה זה נוח כי כשאנשים נסגרים בביתם, הגנרלים הגדולים יכולים להתקדם. עודף מידע מוביל להיעדר מידע. עודף
סקנדלים הופך אותנו לאפאתיים. אתה לא מספיק לעכל ולהבין סקנדל אחד וכבר מתנפל עליך אחר ועוד אחד. אנשים לא מאורגנים ואין להם תכניות קדימה כי הפסקנו לתקשר אחד עם השני. אנשים לא מבינים שביחד יש לנו כוח".
זה נכון לכל מקום, אני מניחה.
"לחלוטין. קחי אתכם כדוגמה. סליחה, אבל מתי לעזאזל אתם מתכוונים להתעשת ולעשות סופסוף שלום עם הפלסטינים? אתם לא מבינים שיום אחד, הרבה יותר קרוב מכפי שנדמה לכם, לעולם יימאס מהישראלים? לא ברור שממש אוטוטו אנשים יגידו לעצמם: 'רגע, יש שבעה מיליון יהודים שמטריפים את העולם מול 200 מיליון ערבים מסביב שהם פוטנציאל נהדר לביזנס. שילכו היהודים האלה לעזאזל!'. זה יקרה ואת זה אומר לך יהודי שסבא שלו עמד בראש קרן קיימת לישראל. כמה זמן אתם חושבים שתוכלו להחזיק מעמד עד שלעולם יישבר מכם? זה הורג אותי. אנשים לא מצליחים לזוז ולהוביל שינוי מתבקש".
לפנייה לכתב/ת 
