הוורוד האפור הזה

סיון שביט תמיד ידעה לצלם. אבל עד כה, בשני אלבומיה הקודמים - "הכחול האפור הזה" ו"וניל" - היא צילמה רק במילים עמומות או שקופות שהנציחו תנועה, אווירה ותחושה. הפעם, בחוברת אלבומה השלישי, "בניינים נמסים", שביט גם צילמה תמונות ויזואליות - דמויות על שפת ים ובתוכו: מטושטשות פנים וגוף, אך ברורות תנועה, מעודנות וגם מחודדות. ממש כמו שיריה.

ארבע שנים אחרי "וניל", שביט ממשיכה ליצור שירים בקו האופייני לה: מילים מוקפדות ולחנים יפים שעליהם חתום גם אמיר צורף, בעלה ושותפה המוזיקלי. צורף גם הפיק מוזיקלית עם עובד אפרת את האלבום הקצר למדי - חצי שעה אורכו, אבל נשמע ארוך ומלא. התחושה הזו נוצרת בזכות המוזיקה המורכבת

והמופשטת האופיינית לצורף, שגם בצירוף מינימליסטי של כלי נגינה - גיטרות (הוא עצמו), קלידים (שביט), פסנתר (רונן שפירא), תופים (עודד פרח) ובס (אפרת) - נשמעת עשירה.

התוצאה ניכרת בשירים, החל מהראשון, "במקום בו המשוררים בוכים" עם החורפיות המופנמת, תחושת החלום, הכובד והמלנכוליה, דרך הרוק הנמרץ והאפל של "פחד גבהים" ומהלומת הפסנתר הפותחת של "הנה מגיע העצב" עם המעבר המהיר לאינסטרומנטליות רוקיסטית. החידוש באלבום הוא התפתחותה והשתכללותה של שביט כזמרת: קולה התעצם, במיוחד ב"הנה מגיע העצב" הנ"ל ו"לא רוצה לחזור הלילה הביתה", בו העזות הווקאלית שלה מזכירה בצבעה את זו של ריקי גל - וזה הישג גדול.

שביט. ההידוק חסר, הרגש ישנו (צילום: אורלי דיין)

"בניינים נמסים" הוא אלבום של אווירה יותר מאשר עלילה, ובחלק מהשירים ניכר הלך רוח יותר אנליטי-חוקר, מאופק ומתבונן מאשר חם ורגשי. לעיתים שביט, כמו בשירים מאלבומיה הקודמים, נשמעת פחות מעורבת בהתרחשות ויותר משקיפה עליה מהצד, גם כאשר מדובר בנפשה. ועם זאת, דווקא האיפוק הזה, כשהוא כבר נכנס אל הלב של המאזין, יש לו פוטנציאל להישאר, בניגוד לשירים מהז'אנר המוחצן בפראות שסופם לצאת מהלב באותה מהירות בה התפרצו אליו.

ישנם באלבום גם שירים מסוג שונה, דינמיים יותר מבחינה מוזיקלית, בהם שביט מרשה לעצמה להשתחרר. מדובר בשיר הנושא, "הצעד הבא", ו"ארוחת יום שישי" המרגש, שמי שאיבד אדם קרוב עשוי להזדהות איתו בקלות. שביט, שכתבה את השיר על אימה, ממחישה את האבל בפרטים הקטנים של שלביו, כולל הכחשה ("בקרוב תחזרי. מזוודה מלאה מתנות לכולם וארוחת יום שישי") וקבלה ("לא יהיה צלצול של טלפון, לא מכתב, לא גלויה").

שביט ממשיכה לספר סיפורי-שירים כמו אלה שהצטיינה בהם באלבומיה הקודמים. באלבום הנוכחי זהו השיר "מבטים לרצפה" מתומצת ההבעה. עם

זאת, חסר הפעם ברק והידוק של שירים כמו "כרטיס טיסה" מאלבומה הקודם או "הכחול האפור הזה" מהאלבום הראשון.

ובכל זאת, שביט ממשיכה להרשים ברגישותה האופיינית למילים, למשל בקִרבה המצלולית המודגשת בשיר "הצעד הבא" בין המילים "בריחה" ו"בחירה". בשיר הזה שביט שרה על "שקיעה וזריחה באותה הנשימה" - תמצית קיומית הרמונית ואופטימית, שהיא בסופו של דבר התחושה שהאלבום משאיר, למרות הכובד, הצער והפחד.