חקירת קצינים בפרשת מלול: הידרדרות מסוכנת

החלטה שאיננה צודקת, לא יכולה להיות חכמה. זה בדיוק מה שאפשר להגיד על ההחלטה הלא-חכמה והלא-צודקת של הפרקליט הצבאי הראשי, לפתוח ב"חקירה פלילית" נגד שני קצינים, סא"ל שמעון הרוש ואל"מ איתי וירוב, שכל חטאם היה שהופיעו בבית דין צבאי וניסו להסביר מדוע מי שעמד שם לדין, סגן אדם מלול, פעל כפי שפעל.

גילוי נאות: אני מייצג את מלול בערעור שהגישה הפרקליטות הצבאית על קולת עונשו, ולפיכך אני מכיר את פרטי הפרשה מכלי ראשון. מדובר בטירוף מערכות: יוצא קצין מצטיין בכל מובן בראש קבוצת לוחמים לכפר ערבי בלילה, כדי לבדוק מהיכן או מי ירה לעבר היישוב קדומים – ומוצא את עצמו בסופו של יום במעצר ואחר כך על ספסל הנאשמים.

עד להיכן נידרדר בהלקאה העצמית הזאת? כלום באמת רוצים אנחנו לעזוב את מקומות מגורינו בארץ ישראל ולחזור לארצות שמהן עלו אבותינו, כפי שהציעה כתבת היושבת דרך קבע בבית הלבן במסיבות העיתונאים של נשיאי ארצות הברית?

בעקבות עדותם של שני הקצינים, התערב מי שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, גדי שמני, והוציא חוברת הדרכה מיוחדת המחדדת לטענתו פקודות מסויימות. אין ספק - החוברת חידדה אולי בדיעבד משהו שלא היה ברור מראש ללוחמים בשטח. אבל זאת רק חלק מן הבעיה.

מה שמטריד הרבה יותר הוא ההצטעצעות או ההתייפיפות של גורמים שונים במערכת הציבורית: פרופסורים באוניברסיטאות ומשפטנים על גרורותיהם השונות בפרקליטות הצבאית והאזרחית או בבתי הספר למשפטים, פוליטיקאים ואחרים - הסבורים שאנו נמצאים באיזו בועה סטרילית שבה יש לבחון את תגובות החיילים או השוטרים בזכוכית מגדלת, כאילו שאיננו אומה הנאבקת על חייה.

עברו שנתיים מאז הארוע. מה הביא כעת את הפרקליט הראשי להחליט על פתיחת חקירת מצ"ח נגד הקצינים הבכירים? ייתכן שהאווירה הציבורית מתאימה לכך כעת. זו אותה אווירה שמאפשרת חקירת פעולה של שייטת 13, שמטרתה מניעת כניסת אמצעי לחימה לרצועה. אווירה שמעודדים אותם חסרי תבונה, הסבורים שכך נוכל לשפר את תדמיתנו בעולם.

מה בעצם רוצים מאיתנו כל אלה? שנמתין עד שהמאכלת תהיה מונחת ממש על צווארנו הלאומי? האם אין לנו זכות להגנה עצמית כמו לכל חיה בג'ונגל?

לא ברור מה תהיה הדרישה הבאה מאיתנו, אבל אין ספק שיהיו מספיק "מנדלבליטים", שירצו לזרוק עוד עצם לעדת הטורפים שעומדת לכלותנו.

ד"ר חיים משגב מרצה למשפט במכללה האקדמית נתניה