חדש במונדיאל: שיחות קירבה בין ישראל לאיראן
מיקי שגיא רצה לשבת ליד בלונדינית (לא משנה אם הולנדית או דנית), אבל בפועל מצא עצמו לצד עיתונאי איראני. היה שווה לשרוד משחק משעמם עם שיחות על אחמדינג'אד, בדרך למזרח תיכון חדש
אבל בפועל, לא יודע אם בכוונה או לא, קיבלתי משהו שונה לגמרי לצידי - עיתונאי מהרפובליקה האיסלמית של איראן. לפני הכל, אפתח בהבהרה – באופן אישי, אני די סולד מהניסיון הקבוע של כלי התקשורת בארץ להביא, מדי אירוע ספורט גדול, תמונה של ספורטאי/עיתונאי/עסקן/מוכר לאפות/מובטל איראני כלשהו עם תמונה וציטוטי ענק.
הבחורה מימין הורסת את הסטריאוטיפ. אוהדות נבחרת הולנד (AFP)
אבל הפעם, באדיבות המשחק המשעמם בדרבי הבלונד בין הולנד לדנמרק, לא נותרה לי ברירה אלא להתחיל ולדבר עם שכני למושב ביציע התקשורת. את הסימן הראשון להפתעה שמצפה לי קיבלתי כבר בעת חלוקת הכרטיסים, כאשר אחרי הקראת שמות הישראלים, בין האחרון שבהם (הקולגה מ'ידיעות אחרונות', עמיר פלג) לבין הקראת שמי, השתרבב לו שם של עיתונאי איראני.
בעת הטיפוס הבלתי נגמר מחדר התקשורת עד ליציע העיתונאים במרומי האיצטדיון, היו לי כמה דקות לתהות האם מדובר בטעות של אנשי התקשורת של פיפ"א, שהחליטו להושיב איראני לצד ישראלים, או שאולי אנשיו של ספ בלאטר הצטרפו ללא ידיעתנו למרכז פרס לשלום.
לא, זה לא האיראני שישב לצידו של מיקי שגיא במשחק (רויטרס)
אחרי שסיימתי להביט ימינה ושמאלה אחר שלל האוהדות של שתי הנבחרות (בלונדיניות, כבר אמרנו?), נחתתי שוב למציאות במושב הכתום ולצידי העיתונאי האיראני המדובר. במשך המחצית הראשונה המשמימה, תהיתי האם הוא עצמו יודע שפיפ"א הציבה אותו במרכז הגרעין הישראלי הקשה ביציע. אחרי השריקה להפסקה (0:0 משמים), שנינו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו בתזמון כמעט מושלם: "איזה שעמום, אה?".
תודו, כבר התחלה טובה לפתיחת שיחות הקירבה בין הצדדים. ניצלתי את צעד בונה האמון וזרקתי "אתה יודע שאנחנו שכנים" לכיוונו של ואהיד נמאזי. שליח עיתון הספורט האיראני, 'גול' (עיתון יומי, השני הכי נפוץ במדינה), השיב לי מיד: "ברור, אין לי בעיה עם זה. אנחנו אנשים פשוטים, הבעיה כרגיל היא בין המנהיגים".
אלו הבלונדיניות שמיקי דיבר עליהן...? (AFP)
אחרי הפשרת הקרח ושיחה על ענפי הספורט הפופולארים בכל מדינה (אצלם, לשאלתכם, היאבקות במקום השני אחרי כדורגל), הסכמנו שנינו שרוב האנשים בשתי המדינות באמת נורמלים והבעיה היא בעיקר בקיצוניים ובמנהיגים מוזרים. "מה באמת חושב עלינו הישראלי הפשוט?", תהה ואהיד והשבתי לו כי "רובנו מבינים שרוב העם באיראן רוצה לחיות בשלום ובנורמליות והבעיה היא בראש של אחמדינג'אד".
פאולסן מנע חלומות שווא
"רוצה להצטלם לראיון קצר לאתר שלי?", שאלתי וידעתי מראש את התשובה השלילית: "עזוב, לא כדאי להסתבך". בכל זאת, שיחות קירבה כבודן במקומן מונח, אבל עדיין מוקדם מדי לפתוח שגרירויות. ואז, רגע לפני שכולנו נרדמים בחלומות המזרח התיכון החדש, הגיע סימון פאולסן והעיר את כולנו עם שער עצמי שפתח מעט את המשחק המשעמם.
אז מה כן ראינו ב-90 הדקות הראשונות של בית ה'? הולנד היא אמנם תפוז כהרגלה, אבל רחוקה מלהיות מכני. ללא אריין רובן הפצוע, 11 הכתומים על הדשא התקשו לפצח את המנעול הדני שמולם והנבחרת האטרקטיבית בדרך כלל, נראתה משעממת כמעט כמו השם של מאמנה (ברט ואן מארוויק).
בקושי תפוז, בטח שלא מכני. נבחרת הולנד צריכה להשתפר (AFP)
מצד שני, אם ביום כזה אפור שלה הולנד מנצחת 0:2, אולי בכל זאת יש לה סיבות לפנטז על זכייה ראשונה במונדיאל. אבל בשביל זה היא תזדקק להרבה יותר מכיוונם של ווסלי סניידר, רפאל ואן דר וארט ורובין ואן פרסי, ובעיקר לשובו של רובן. כי אם תסתמך על פוקסים של דירק קאוט, היא לא תגיע רחוק. אה, ותרשמו לפניכם גם את אליירו אליה המצוין, שעלה כמחליף והפך מהר מאוד לשחקן הבולט במגרש.
געגועינו ללאודרופים
מה עם דנמרק? אוי דנמרק. מזל שלפחות יש את האוהדות ביציעים. שעמום אחד גדול. רק בדקה ה-92 הם בעטו לראשונה לשער. ההפסד הזה מגיע להם בעיקר בשל חוסר הדמיון והיכולת לצאת מהמרובעות הטיפוסית של הנבחרות הסקנדינביות.אפילו בפיגור הן לא מסוגלות לצאת מהמערך איתו הגיעו למשחק ובמקום ללחוץ ולתקוף, הן ממשיכות לשחק כאילו יש עוד ארבעה ימי משחק ולא חובה לסטות מהמערך המקורי. איפה הימים של הרביעיות והשישיות בימי הלאודרופים, איפה.
לפנייה לכתב/ת 
