אנחת רווחה מבג"ץ
הצלחת החרדים לנצל עד תום את מנגנוני הרווחה, גרמה לשחיקה בנכונות הציבור לסייע לחלשים. טוב שבג"ץ עומד בפרץ
פסיקת בג"ץ לפיה יש להפסיק את גמלת הבטחת הכנסה לאברכי כוללים, מהווה לבנה חשובה בהגנה על מדינת הרווחה בישראל, והיא אמורה לשמח את כל החפצים בהגדלת נדיבות הסיוע לחלש.
תוכניות הסיוע לאוכלוסייה החלשה נועדו לסייע למי שהכנסתם נמוכה מאוד, בתנאי שאינה תוצאה של בחירה. אדם ראוי לסיוע אם הכנסתו הכספית הנמוכה נכפתה עליו בשל אבטלה מאונס או בשל כישורי השתכרות נמוכים במיוחד. זאת הסיבה שחוק הבטחת הכנסה, שנכנס לתוקף ב-1982, הוציא במפורש מכלל הזכאים את הסטודנטים ותלמידי הישיבה - שכן הכנסתם הנמוכה היא פרי בחירתם. אבל נבחרי הציבור החרדים הצליחו למצוא מסלולים שעקפו תנאי יסודי זה.
"הצלחה" זו ערערה מבחינת ישראלים רבים את הלגיטימציה של מדינת הרווחה. זהו מצב בלתי נסבל שקבוצה מסוימת של אזרחים שהכנסתם הנמוכה היא בבירור תולדה ישירה של בחירתם (להקדיש את מירב זמנם ללימוד התורה), נהנית מתמיכה כספית מהמדינה. השחיקה בלגיטימציה של הסיוע לחלשים בישראל ניזונה גם מ"הצלחות" אחרות של המנהיגות החרדית. השימוש במנגנוני מדינת הרווחה כדי להגדיל את ההכנסה הכספית של אוכלוסייה זו, נעשה גם דרך קצבאות הילדים. גולת הכותרת של מאמץ זה היה החוק של חבר הכנסת שמואל הלפרט מיהדות התורה שהגדיל בשנת 2000 את קצבת הילדים למשפחות גדולות במיוחד. בעקבות חוק הלפרט, סר חינה של קצבת הילדים גם בקרב חלק מתומכיה המובהקים ביותר של מדינת הרווחה.
פטור משירות צבאי ואי עבודה כתנאי לקבלת הפטור, היו שתי צלעות מרכזיות ביכולת להבטיח כי חלק גדול מהאוכלוסייה החרדית יוכל להקדיש את עיקר זמנו ללימוד תורה. ואולם שתי צלעות אלו אינן מספיקות ללא הכנסה מינימלית לקיום. השימוש במנגנוני מדינת רווחה כמו קצבת ילדים או גמלת הבטחת הכנסה, היה הצלע השלישית בעיצוב פני האוכלוסייה החרדית.
ככל שהחרדים עבדו פחות וככל שגבר בקרבם העוני, נדרשו יותר ויותר מקורות מימון חיצוניים כדי להבטיח קיום מינימלי. אין די בגמילות חסדים מקומית ובתרומות מחו"ל כאשר המשפחה החרדית הטיפוסית מתרחבת משלושה ילדים בממוצע בשנות ה-50 וה-60, ליותר מששה ילדים בממוצע בעשור האחרון, כשלרוב שני ההורים נעדרים משוק העבודה לפרק זמן ארוך.
בהדרגה איבדו מנהיגי החרדים את החשש לפתח תלות כספית במדינה, ואימצו כאמור את השימוש במנגנוני מדינת הרווחה כדי להשיג מקורות מימון שיאפשרו לחלק נכבד של האוכלוסייה החרדית להקדיש את עיקר זמנה ללימוד התורה.
מבחינת משלמי המסים בישראל, התפתחויות אלו היו הפרות חוזה מהותית מצידה של מדינת הרווחה, שפגעו בנכונותם לסייע לחלשים ביותר. שופטי בג"ץ עשו שירות חשוב בכך שצבעו מחדש את הגבולות המטושטשים של מדינת הרווחה.
הפסיקה בעניין הגמלה לאברכים מבהירה כי הכנסה כספית נמוכה אינה עילה לקבל תמיכה מהמדינה, אם היא נובעת מבחירה להיעדר משוק העבודה. שרטוט גבולות ברורים כאלה הוא חיוני להגברת הלגיטימציה של הסיוע לחלשים בישראל.
ד"ר מומי דהן הוא מרצה בכיר לכלכלה בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ועמית במכון הישראלי לדמוקרטיה.
לפנייה לכתב/ת 
דיון בבג"ץ האברכים
צילום: דודי ועקנין
מומלצים
