מכורות לריגושים, מסתפקות בפירורים של גברים
הרבה נשים חזקות, יפות, משכילות וראויות מוצאות עצמן מוותרות על מה שאפשרי עבורן באמת וצועדות במרץ בדיוק לכיוון ההפוך מזה שיביא אותן לזוגיות המיוחלת. למה הן עושות את זה?
בספרה המקסים "מה לימד אותי שאמו הלוויתן על אהבה, על החיים ועל נישואים" מספרת איימי סאתרלנד על הרגע בו הבינה מדוע חברתה המושכת והמשכילה נשארת במערכת יחסים מדכדכת: "החבר שלה השליך לה מקרל בתדירות שהספיקה בדיוק כדי שתישאר איתו, בציפיה למקרל הבא".
כמו הדולפין בבריכת האילוף הממשיך בתעלוליו בציפיה למקרל הבא, נשים רבות, חזקות, יפות, משכילות וראויות מוצאות עצמן מוותרות על מה שאפשרי עבורן באמת וצועדות במרץ בדיוק לכיוון ההפוך מזה שיביא אותן לזוגיות המיוחלת. הן לא נמצאות בקשר, אבל הן גם לא באמת פנויות, הן כמהות לזוגיות אוהבת, אך עדיין חולמות על הקשר שהסתיים, על זה שלעולם לא יתחיל או על זה שמראש אין לו סיכוי. הכירו את "המכורות לריגושים".
מה מאפיין את "המכורה לריגושים":
מוותרת על ההדדיות – הוא זה שרצה אותה כל-כך בהתחלה, רדף אחריה, החמיא לה ופינק. אך מהר מאוד התהפך הגלגל; פתאום הוא לא מתקשר כל-כך הרבה, כשהוא נוגע יש לו מטרה והיא כבר לא מרגישה כה מקסימה. עתה, לעיתים קרובות, היא זו שמתקשרת, יוזמת ומציעה. היא מרגישה שמשהו לא בסדר אבל מבליגה, מנסה להסתיר את רגשותיה ולהראות שהכל כשורה, אבל מתחת לפני השטח התסכול, הכעס וחוסר הביטחון מתגברים, וברגעים מסוימים מתוכה, בחוסר שליטה, מתפרצים.
בולשת אחריו – הקשר כבר הסתיים, הבחור הודיע לה שזה לא זה ואולי אף יש לו כבר מישהי אחרת. והיא, במקום להפנות את כל משאביה למציאת אהבה חדשה, בולשת אחריו ואחר חברתו החדשה בפייסבוק, בודקת אם הוא אונליין בסקייפ, נתקלת בו "במקרה" בבר אליו הוא נוהג לצאת או מבררת מה מצבו אצל חברים משותפים. היא מרגישה שהיא "חייבת לדעת" מה קורה איתו, ולמרות הכאב שהיא חווה - אינה מסוגלת לעצור את עצמה.
פותחת לו את הדלת אחרי שהוא זרק אותה – בערב בו הוא הודיע לה שזה לא זה, היא היתה קרה ונחושה והודיעה לו שיותר לא יתראו לעולם, שלא יתקשר, ואפילו סמס שלא יעז לשלוח. ידידה שלו היא לא תהיה! ועם זאת, לאחר שבוע-שבועיים או חודש-חודשיים של געגועים היא מרימה טלפון לשאול מה נשמע, משתדלת למצוא תירוץ לשיחה. הוא אומר שהוא מתגעגע וכמה היה רוצה לשוב לראותה, והיא עונה "גם אני", ומוסיפה "אתה יכול לבוא, עכשיו. אני פנויה". בשלב זה הכבוד העצמי והנחישות נעלמו והיא נכנעת לעוד כמה רגעים מתוקים ומרגשים שבסופם הוא חוזר הביתה, "נהיה בקשר" הוא מפטיר כשהוא סוגר אחריו את הדלת והיא נותרת עם הלבד, עם תחושת האין.
מסתפקת בשאריות –
עתה הדלת נפתחה מחדש, לאחר שהיא עשתה את הצעד הראשון הוא מרשה לעצמו להתקשר, להזמין ולבוא, מידי פעם, כשנוח לו, כשבא לו והוא בסביבה. הם מעולם לא שבו לדבר על הסטטוס של היחסים ביניהם ושום דבר אינו רשמי, כמובן. ברגעים שהם יחד הוא מקסים ומלא אהבה, אבל עמוק בלב היא יודעת שזה לא זה; הרי היא רואה אותו פעם בשבוע במקרה הטוב, מאוחר בלילה או בשעות המתות של סוף השבוע, לעיתים הם לא מדברים במשך חודש, ואז פתאום הוא מתקשר ובא. היא פוחדת שאם תדבר על כך הוא יעלם ומייחלת בשקט לרגע שהוא יבין כמה זה טוב ויחליט לחזור אליה. אך בכל רגע ורגע, אף שאינה מוכנה להודות בכך, היא יודעת שהיא משלה את עצמה ושלעולם הוא לא יהיה שוב שלה.
מספרת לעצמה שהיא בסך הכל נהנית ושזה לא באמת אכפת לה – כשהחברות שואלות אותה "למה את עושה זאת? את לא חושבת שזה עלול להפריע לך למצוא אהבה חדשה?" היא עונה: "כבר אין לי רגשות אליו, מה רע בליהנות קצת?" אך כשהיא יוצאת עם בחור פוטנציאלי חדש היא חושבת רק עליו, משווה ומתגעגעת, והקשר החדש לעולם אינו מתרומם. כשהיא יושבת בבית היא כמהה שהוא יהיה איתה ובכל פעם שהוא עוזב היא מתכווצת בתוכה.
מפתחת חירשות סלקטיבית למילה "לא" שיוצאת מפיו – בעצם הוא כבר אמר לה עשרות פעמים את המילה לא: "אני לא מוכן כרגע לקשר רציני", "אני לא טוב בשבילך", "אני לא יודע אם זה הזמן הנכון לעבור לגור יחד" ו"אני אוהב אותך אבל משהו לא עובד". אבל כשהמילה "לא" יוצאת מפיו, שוב ושוב, היא מסרבת לשמוע. "זה רק עניין של זמן עד שהוא ירגיש מוכן לקשר, יבין שאני האחת בשבילו, יזמין אותי לגור איתו ויכרע ברך... "זה רק עניין של זמן", היא חוזרת שוב ושוב, מנסה לשכנע את עצמה, "עד שאשמע את המילה 'כן'".
מדמיינת מה היה אם ומדחיקה את מה שקרה באמת – זהו הקשר הסתיים, לא סקס, לא טלפונים, כלום. נגמר. אבל היא עדיין חושבת עליו, כמהה ומתגעגעת. אמנם כשהם היו יחד היו לה הרבה ספקות; כשהיא היתה צריכה אותו הוא היה נעלם, לעיתים נדמה היה שהחברים שלו חשובים הרבה יותר ממנה, מעולם לא הרגישה שהוא מבין אותה לגמרי או רוצה אותה כפי שהיא רוצה אותו. אבל את כל זאת היא שוכחת, היא זוכרת שבסופי השבוע היה לה עם מי לצאת, שיכלה לספר במשרד שהיא בזוג, רגעים של סקס מלא תשוקה בתחילת הדרך ואת סוף השבוע הרומנטי אליו יצאו לפני שהכל התחיל להתדרדר. "טיפשה", היא אומרת לעצמה, "היית צריכה להתנהג אחרת, ואולי היום כבר היית נשואה". היא שוכחת שלא היתה מסוגלת לדמיין חיים שלמים איתו כי ידעה שיהיו כרוכים בוויתור ובכעס. "מה היה אם רק..." היא חושבת שוב.
מתעלמת מהראיות ומשכנעת את עצמה שיש סיכוי שמשהו בכל זאת ישתנה
– מפעם לפעם מגיח לחייה בחור פוטנציאלי חדש. הוא בדיוק הטיפוס שלה! מושך, חכם ומצליח. סוף סוף שוב מישהו שעושה לה את זה אחרי תקופת יובש ארוכה! אך אבוי, מסתבר שהבחור החדש טוב בלדבר אך הרבה פחות טוב בלעשות. לאחר שיחה טלפונית מדהימה או אולי אפילו דייט מהסרטים, שום דבר של ממש לא קרה. הוא שומר אותה על אש קטנה ומעולם לא אומר שאינו רוצה אותה, אבל משום מה הנסיבות לעולם אינן מסתדרות והם אינם מוצאים מועד מתאים לפגישה, אף שהוא כמובן "מאוד רוצה לראות אותה". והיא, אינה מוכנה לוותר לאחר שהמתינה זמן כה רב עד שמצאה מישהו לטעמה. אבל על אף כל התסכול והכמיהה, הרי אין כאן באמת על מה לוותר, אלא על מערכת יחסים שדעכה עוד בטרם נולדה.
נכנסת לקשר אבוד מראש – המכורה יודעת שיש בעולם הרבה יותר ממה שהיא מקבלת, ולמרות שהיא רואה זאת קורה סביבה, היא אינה מאמינה שזה יכול לקרות גם לה. לכן, פעמים רבות היא מוצאת עצמה בקשרים אבודים מראש, מסתפקת בשאריות של מישהי אחרת, "כי אם לא זה ממילא לא יהיה כלום". לעיתים תמצא עצמה בקשר ממושך עם גבר נשוי, עם זה שכבר זרק אותה או עם זה שמההתחלה התעניין רק בגופה, מתענגת על עוד רגע של ריגוש, על עוד ניצוץ של משיכה וחוזרת הביתה לשיפוט עצמי, בדידות ואפלה.
נלחמת בעצמה וברגשותיה – המכורה יודעת שהיא לא בכיוון הנכון, היא לא טיפשה, ולמרות כל הסיפורים היא לא באמת משלה את עצמה. ולכן, מידי פעם היא מכריחה את עצמה לצאת לדייטים, או לנהל קשר ממושך עם 'הבחור הנכון', למרות שמהרגע הראשון הוא לא הרגיש נכון עבורה. ועל אף שהיא יודעת שלעולם לא תימשך אליו באמת ושאין ביניהם חיבור אמיתי, היא ממשיכה. הוא הרי בגיל הנכון, במקצוע הנכון, נראה בסדר, רוצה להקים משפחה, הוא בחור טוב ועשוי להתאים עבורה. כשהוא מתקשר היא מרגישה מועקה, "אוף, אין לי כוח", היא ממלמלת לעצמה, ובמקום לצאת איתו היתה מעדיפה להישאר לראות טלוויזיה במיטה, למרות כל זאת היא מתקשה לסרב להבטחה להיות סוף סוף "כמו כולם", לקבל אישור מהסביבה שהיא "נורמלית".
טומנת ראשה בחול – פעמים רבות מתנהגת המכורה כבת יענה. היא מסרבת להביט על העובדות, על סיבה ותוצאה וממשיכה לספר לעצמה ולסביבתה: "הכל ביד הגורל", "אם תחשבי חיובי יהיה חיובי", או "עכשיו אני מוכנה". על המחשבות המפחידות המעירות אותה כל לילה אינה מספרת לאף אחד, גם לא על הפחד שאם תמשיך ככה תישאר תמיד לבד. "אם לא אדבר על זה, זה יעלם", היא משכנעת את עצמה, ממשיכה לצעוד אל נגד המטרה.
אם תשאלו אותה למה היא ממשיכה עם קשרים כאלה, היא תאמר שממילא אינה יכולה להשיג יותר, שאם לא תסתפק במועט רווקה זקנה תישאר לעד. ועל אף שיש בכך מן האמת, יש עוד נעלם במשוואה שהמכורה אינה מגלה: המרדף, הריגוש של הקשר האסור, רגעים קטנים של הצלחה, המעבר מתהומות של אכזבה לגבהים של ציפיה, היכולת לדמיין קשר מושלם כל עוד הוא אינו קיים והאפשרות להציג רק את הצד הטוב שלה כשאינה נמצאת כל הזמן עם אהובה – אלה הריגושים הקטנים עליהם לוותר היא אינה מוכנה, שכן היא... מכורה!
לכן, מכורה יקרה -
• אם תמשיכי להסתפק בדגים לא טריים לעולם לא תזכי בארוחה האמיתית!
• אם תמשיכי להוכיח לעצמך ששום דבר טוב לא יכול לקרות הוא אכן לא יקרה!
• אם תמשיכי לפעול בדרכים המרחיקות אותך ממטרתך לעולם לא תשיגי אותה!
• כשתפסיקי לזלול "מקרלים" את צפויה לעבור לעבור תהליך כואב של גמילה, אבל הוא יהיה קל יותר ממה שאת חושבת ובסופו צפויה לך הפתעה – אהבה עצמית והערכה!
• ואז, רק אז, תפתח הדלת שתוביל אותך להגשמת המטרה!
שלך,
"הנקייה"
שרון שחף היא מאמנת אישית המתמחה באימון מערכות יחסים.
