קרב האיגרוף בין גרמניה הנאצית לארה"ב השחורה
ב-19 ביוני 1936 נערך הקרב הראשון בין המתאגרף הגרמני מקס שמלינג, שייצג את גרמניה הנאצית, לבין נציג הארלם וארה"ב, ג'ו לואיס. ד"ר ברוך חזן על הקרב והגומלין שהיוו הרבה יותר מספורט
עברו פחות משנתיים ואמריקני שחום עור אחר, המתאגרף במשקל כבד ג'ו לואיס, בן 24 באותה התקופה, לא רק שזכה בלחיצת היד של הנשיא, אלא גם שמע ממנו בקשה כנה ומלאת רגש: "תעשה את זה, ג'ו! תעשה את זה בשבילי ובשביל אמריקה כולה...". ואז נגע רוזוולט בשרירי יד ימינו ואמר: "ג'ו, כולנו תלויים בשרירים אלה. תעשה את זה למען אמריקה!".
"זה" היה לנצח את אלוף גרמניה ואירופה במשקל כבד מקס שמלינג, אשר הנחיל ללואיס שנתיים קודם לכן את הפסדו הראשון בזירת האיגרוף.
שניים שנכנסו להיסטוריה. מקס שמלינג מימין עם ג'ו לואיס (גטי אימג'ס)
הסיפור החל ב-1914, השנה בה נולד לואיס במדינת אלבמה. משפחתו עברה לאחר מכן לדטרויט, שם גדל בצורה חופשית וכבר מגיל צעיר החל עוסק באיגרוף. בשנת 1936 כבר היה באמתחתו מאזן של 23 ניצחונות ללא שום הפסד. בכך גם הפך לגיבור הקהילה האפרו-אמריקנית אשר העריצה אותו.
אותה עת, גדל בגרמניה מתאגרף לא פחות מפורסם - מקס שמלינג שמו. תואר אלוף העולם במשקל כבד נפל ב-1930 לידיו כאשר יריבו האמריקני ג'ק שרקי נפסל בשל מכה מתחת לחגורה. כך או אחרת, בשנת 1936, כשהוא כבר בן 30, נחשב שמלינג לאחד המועמדים העיקריים לזכות שוב בתואר אלוף העולם, אשר היה באותה עת בידיו של אמריקני אחר - ג'יימס בראדוק.
המועמד הנוסף היה כמובן לואיס. אף אחד לא החשיב את שמלינג כיריב ראוי ל'מפציץ החום', שם החיבה לו זכה. למרבה הצער, זה כלל גם את לואיס עצמו, אשר העדיף לשחק גולף ולבלות בחברת נשים, הרבה נשים, מאשר להתאמן לקראת הקרב. כל אותה עת התאמן שמלינג ברצינות מוחלטת. יתרה מזאת, גם המשטר הנאצי התייחס ברצינות מוחלטת לקרב ובעיקר להיבטיו הפוליטיים.
מקס שמלינג. הנחיל ללואיס את הפסדו הראשון בקריירה (גטי אימג'ס)
עוד לפני הקרב הזמין היטלר את שמלינג והביע את חששו שיסכן את שמה של גרמניה בקרב נגד אדם שחור מגזע נחות. שמלינג, אשר כבר קודם לכן נשלח על ידי היטלר לארצות הברית כדי להניא את האמריקנים מהטלת חרם על המשחקים האולימפיים בברלין, ואף הבטיח ששום רע לא יאונה ליהודים - הבהיר לפיהרר שאין לו ממה לחשוש, כי נצחונו מובטח.
הקרב נערך ב-19 ביוני 1936, ביאנקי סטדיום בניו יורק. שמלינג, בסגנונו ה"חסכני", מחושב, לא מלהיב, אך יעיל - כיסח את לואיס בשיטתיות ובסבלנות, וזכה בניצחון בנוקאאוט בסיבוב ה-12. היה זה הפסדו הראשון של לואיס.
בעוד הארלם אבלה על ההפסד, המשטר הנאצי חגג והיטלר ראה בתוצאה אישור לתורת עליונות הגזע הנאצי. הוא אפילו לא חיכה לחזרתו של שמלינג ושלח זר פרחים ענק לאשתו, שחקנית הקולנוע אני אונדרה, עם כרטיס ברכה שעליו רשם: "אני שולח לך זר זה בגלל נצחונו הנפלא של בעלך - המתאגרף הגדול ביותר שלנו. אני מברך אותך ממעמקי ליבי". שמלינג עצמו אשר חישב תמיד את צעדיו בתבונה, סיפר לעיתונאים איזו חשיבות הוא מייחס למה שהיטלר והעם הגרמני חושבים עליו, ושזהו סוד נצחונו הגדול.
חיי שני המתאגרפים התפתחו בצורה שונה לגמרי במשך השנתיים הבאות. שמלינג הפך לאחד האנשים המפורסמים בגרמניה - פניו קישטו את העיתונים מדי יום והיטלר לא הפסיק להמטיר עליו כיבודים ותארים. עד כדי כך נהנה שמלינג ממעמד מיוחד עד שהמשטר הנאצי אפילו העלים עין מן העובדה שמנהלו האמריקני ג'ו ג'ייקובס הוא יהודי.
קרב הגומלין
כל אותה העת התאמן לואיס בצורה פנאטית לקראת קרב הגומלין. רגש הנקמה בער בו. שום דבר לא עניין אותו פרט לניצחון. כאשר ב-22 ביוני 1937 הוא ניצח את בראדוק והפך למעשה לאלוף העולם במשקל כבד, הודיע לואיס שעד אשר ינצח את שמלינג, הוא לא רואה את עצמו ראוי לתואר. כך או אחרת, באופן רשמי הוא אכן היה אלוף העולם החדש ואף הספיק להגן על תארו שלוש פעמים עד אשר פגש שוב בשמלינג.
בינתיים החל העולם מדרדר לכיוון מלחמה והנאצים לא הפסיקו את דיבוריהם על עליונות הגזע הארי. היה ברור לכל שזה יהיה קרב רווי תוכן פוליטי-תעמולתי, שבו יעמדו אחד מול השני לא רק שני מתאגרפים, אלא גם שני נציגים של שני עולמות - עולם החירות והדמוקרטיה אל מול משטר הרשע.
ואכן, בקיץ 1938 היתה כבר גרמניה בשלב שלאחר סיפוח אוסטריה, דבר שהפך את המלחמה עם המערב לבלתי נמנעת. בנוסף, הפך שמלינג לגורם חשוב בתעמולה הנאצית - שר התעמולה הגרמני גבלס הציג אותו בפני העולם כסמל העליונות של הגזע הנאצי. שמלינג עצמו לא אהב זאת. הוא מעולם לא היה חבר במפלגה הנאצית ואף שהבהיר לא פעם את גאוותו בלאומיותו הגרמנית, שלל את תורת עליונות הגזע הנאצי. אותה גאווה לאומית מנעה ממנו מלהישאר באמריקה ולהפוך אמריקני, כפי שידידו, אלוף העולם לשעבר במשקל כבד ג'ק דמפסי, הציע לו לעשות.
ערב קרב הגומלין נגד לואיס הזמינו גם היטלר וגם גבלס את שמלינג כדי להסביר לו מה מונח על כף המאזניים. יתרה מכך, תעמולן מפלגתי מנוסה צורף למשלחת שהתלוותה אליו והודיע קבל עם ועדה שניצחון 'כושי' כלשהו על שמלינג פשוט מנוגד לחוקי הטבע. הוא גם הסביר לעיתונאים האמריקנים שסכום הכסף בו יזכה שמלינג על נצחונו הבטוח ישמש כדי ליצור טנקים נוספים עבור הצבא הנאצי.
לאיש המפלגה היה תפקיד חשוב נוסף - לשמש מחסום בין שמלינג והקהל האמריקני. ואכן, שמלינג לא היה מסוגל אפילו להתייחס למזג האוויר בניו יורק מבלי שאיש המפלגה יאשר את תוכן ההודעה. לבסוף, כדי להבטיח ששמלינג לא יישאר בארצות הברית לאחר הקרב, נאסר על אשתו ואמו של שמלינג להתלוות אליו לניו יורק.
הפעם התכונן לואיס היטב לקרב. שתי החולשות הגדולות שלו - גולף ונשים, נדחקו לקרן זווית. הדבר החשוב באמת, לפחות עד אחרי הקרב, היה הניצחון. כמה ימים לפני כן הזמין את לואיס לבית הלבן נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, אשר רק שנתיים קודם לא מצא לנכון להזמין את אוונס. בנוכחות עשרות צלמים וכתבים ליטף רוזוולט את שרירי לואיס ואמר: אמריקה כולה תלויה בשרירים אלה, ג'ו - הלוואי שלמדינה היו שרירים כאלה".
80,000 אוהדים התקבצו בליל ניו יורקי טיפוסי וחם ביאנקי סטדיום ב-22 ביוני 1938. מאות סלבריטאים, ביניהם שחקני הקולנוע קלרק גייבל, גרי קופר, גרגורי פק וגם ראש ה-FBI אדגר הובר, היו בקהל. רק מהכרטיסים שנמכרו עמדו ההכנסות על 1,015,012 דולר.
עם הישמע הגונג יצא שמלינג מפינתו ונקט מיד באותה הטקטיקה כמו שנתיים קודם לכן - גוף זקוף ויד שמאל מוכנה להתחיל לעבוד בשיטתיות ובהתמדה על גופו של לואיס. אלא שהפעם הוא פגש ביריב אשר לא רק התכונן כראוי לקרב, אלא גם היה מוכן לנצח במהירות. לעיתונאי ג'ק בלקבורן אמר לואיס שבוע לפני הקרב שהוא ינצח בסיבוב השלישי. יום לפני הקרב הוא אמר לעיתונאי אחר, ג'ימי קנון, שלא יזדקק ליותר מסיבוב אחד.
ג'ו לואיס. הבטיח שיכניע את שמלינג כבר בסיבוב הראשון (גטי אימג'ס)
השופט ארטור דונובן הפסיק את הקרב בפעם הראשונה לאחר כדקה וחצי, כאשר חמש מכות וו ביד ימינו של לואיס טשטשו את שמלינג, אשר עיוות את פניו בכאב. הקרב חודש לאחר כמה שניות, אולם מכת וו נוספת של לואיס שלחה את שמלינג לקרשים. מאותו שלב לואיס הריח דם וידע שהקרב גמור. כעבור כמה שניות מצא עצמו שמלינג שוב על הקרשים. הוא אמנם קם שוב על רגליו, אך התנדנד ולואיס היכה בו ללא רחמים וללא תגובה. שתי דקות וארבע שניות מתחילת הקרב זרק מקס מהקון, אחד ממאמני שמלינג, את המגבת לזירה, כדי להפסיק את הקרב.
בינתיים הפיל לואיס את שמלינג שוב על הקרשים והשופט דונובן הכריז שהקרב הסתיים, אך זאת רק לאחר שסיים את הספירה. שמלינג הצליח להנחית רק שתי מהלומות על לואיס במשך הקרב כולו. מאידך הוא היה זקוק לעשרה ימי התאוששות בבית חולים ניו יורקי. אנשי פמלייתו טענו שהכל החל ממכה בלתי חוקית של לואיס לכליותיו של שמלינג - דבר אשר ערער אותו לחלוטין. בכל זאת, שום תלונה רשמית לא הוגשה על ידי הגרמנים לאחר הקרב.
הארלם רקדה שלושה ימים ושלושה לילות. ההתלהבות לא ידעה גבול. מאידך, קשה היה להסתיר את האכזבה בגרמניה. כבר ב-29 ביוני הוציא שר התעמולה גבלס צו אשר הורה על כלי התקשורת הגרמנים להגביל לחלוטין את הכיסוי הנרחב של חייו הפרטיים של שמלינג. המתאגרף איבד את מעמדו המיוחד, ולא היווה יותר את הסמל של עליונות הגזע הנאצי. על אף העובדה שהמשיך להתאגרף ובשנת 1939 אף הפך אלוף אירופה במשקל כבד - הפסיק המשטר הנאצי לשווק אותו כגיבור לאומי.
לואיס מפיל את שמלינג לקרקע. האמריקני עמד בהבטחתו (גטי אימג'ס)
הקשר היהודי
למרות זאת, הפגין שמלינג אומץ ראוי לשמו: בליל הבדולח בנובמבר 1938 הציל את חייהם של שני נערים יהודים, בנים של ידיד אישי שלו. שמלינג אסף אותם במכוניתו, הביא אותם לדירתו במלון והסתיר אותם שם במשך כמה ימים מאנשי הגסטאפו שרדפו אחריהם. זה לא סוף הסיפור: בשנת 1989, באירוע לכבוד שמלינג שנערך בלאס ווגאס, סיפר הנרי לוין, מבעלי הקאזינו "סאנדס",לקהל הנדהם, שהוא היה אחד משני הנערים ששמלינג הציל את חייהם בליל הבדולח. סיפורם של שני האחים לבית לוין, נאמנותו למנהלו היהודי ג'ו ג'ייקובס, והערצתו למדינת ישראל, ייזכרו למקס שמלינג באותה מידה שזכורים שני הקרבות נגד לואיס.
היטלר ידע כיצד להתנקם בשמלינג על הפסדו. המתארף גויס בעת מלחמת העולם השנייה, שירת בוורמאכט כצנחן ואף נפצע בקרב. בתום המלחמה ניסה שמלינג לחדש את הקריירה שלו, אך היה זה כבר מאוחר. הוא היה כבר בן קרוב ל-40 והקריירה הספורטיבית היתה מאחוריו. הוא פנה לעסקים, הביא את הקוקה-קולה לגרמניה, הפך לנציג החברה וסיים את חייו ב-2005 והוא כמעט בן 100. כל אותה עת נשאר גיבור לאומי בעיני גרמנים רבים, וידיד נאמן של מדינת ישראל.
לואיס לעומתו הלך מדחי אל דחי. הנשים, ההימורים, והוויסקי מוטטו אותו. אומנם ידידו פרנק סינטרה הפך אותו לשוער בכניסת הקזינו סיזר פאלס בלאס ווגאס, אך ללא הסיוע הכספי הנוסף של סינטרה ו... שמלינג, לא היה מסוגל לואיס להחזיק מעמד. סינטרה ושמלינג אף היו אלה אשר מימנו את לוויתו ב-1981.
פרנק סינטרה. מימן, יחד עם שמרלינג, את הלוויתו של לואיס (לע"מ)
ספרים רבים נכתבו על קרבות לואיס-שמלינג. כל שניה של שני הקרבות תוארה בפרטי פרטים. ובכל זאת, נראה שהמשפטים החשובים ביותר בנושא נכתבו על ידי העיתונאי הייווד בראון: "אולי בעוד 100 שנה יעלה איזה היסטוריון את התיזה, אולי רק כהערת שוליים, שירידת היוקרה הנאצית החלה עם מכת וו ביד שמאל של מכונאי רכב שחור לשעבר, שלא היה לו מושג ירוק על מדיניותו של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין ואפילו לא ידע מה זה צ'כוסלובקיה, אולם אגרופו ניפץ את המיתוס הארי".
שני ספורטאי מופת שחומי עור שמו לצחוק את תורת עליונות הגזע הארי. האחד - אוונס, עשה את זה במו רגליו לעיני כל העולם (והיטלר) באולימפיאדת ברלין 1936. השני - לואיס, בליל חם ולח בניו יורק, כאשר ערב מלחמת העולם השניה הרס במו ידיו את אחד מסמלי המשטר הנאצי.
לפנייה לכתב/ת 
