המאבק באליטא
"אם אחרי ההפגנה לא נִפנה ברבבותינו אל הרחבות והכיכרות שלפני הסמינרים והישיבות, המנצחת הגדולה של המערכה תהיה הקליקה הליטאית, שתמשיך לטעון בעזות מצח שאפליה אתנית בציבור החרדי היא פיקציה". מכתב מחרדי לחרדי
אחי החרדי,
בין עשרות אלפי הצועדים ברחובות ירושלים ובני ברק אני רואה אותך, הצעיר החרדי, ה"רגיל", פוסע עם כל ההמון המלווה את הורי התלמידות המובלים אל בית האסורים, ולבך – עמם. אני מרגיש את תחושת רוממות הרוח האופפת אותך על הצעידה ההפגנתית הקולקטיבית, המצהירה גלויות כי אנו, החרדים, לא נקבל תכתיבים ואילוצים, בטח לא כשמדובר בחינוך ילדינו, מגופים חיצוניים, מכובדים ככל שיהיו, כי אם מרבותינו, גדולינו, עליהם גדלנו, ועל ציות לדבריהם חונכנו.
אני מצליח, נדמה לי, להזדהות גם עם תחושת הדכדוך שבה אתה נתון, בהיותך חלק מציבור החש מזה תקופה לא מעטה כי הולך ונשחק התפר העדין הזה שנרקם בין חילונים לדתיים במדינת ישראל, והפרט החרדי נתפס שוב ושוב כנוכל, משתמט, גזען, ובכלל כטיפוס שלילי.
אני מסוגל להכיל את תחושת הכעס הגואה בנפשך סביב האימפריאליזם השיפוטי הבא לידי ביטוי בהכרזתו של שופט העליון על חלחלתו מפסיקות הרבנים, ועל רמיסתו לאחרונה את זכויותיהם של אברכים רבים החפצים לחיות מתוך בחירה, בעוני, ודחקות, ובלבד שיוכלו להתמסר ללימודם.
אני מביט על חסידי וחסידות סלונים שאותם אתה מלווה, ואני מבחין כי לבם זך, ובלבד חומרותיהם הרדיקליות בענייני לבוש הבנות אין להם מאום - כמו לשאר המגזר החסידי - עם אותה עלילת גזענות מדוברת בעמנואל.
תקוות המהפכה פנים-חרדית
אבל עם כל ארסנל הרגשות הללו עולה בי גם תחושה של עצב עמוק על הליכתך, והליכתינו, הכה אינסטינקטיבית, עם כל ההמונים, בין שלל קולות השירה וכרזות הרמקולים, כשמנגד נטמעת בחוסר תקווה נשמת המאבק. שכן בסופה של מחאה אדירה זו, בה ייכנסו חסידי סלונים המסכנים לכלא ויינמקו שם, יינמק לו יחד עמם הסיכוי האחרון אולי למהפכה חרדית בשלטון החרדי הגזעני באמת. יחד עם חסידי עמנואל, המתעתדים לנטוש את ההתנחלות החבולה הזו, נמוגה לה גם קרן האור האחרונה שעשויה היתה להאיר את החשכה סביב המוסדות הליטאיים, הנוטלים את כספה של המדינה ובמקביל עושים ככל העולה על רוחם כשאין פוצה פה ומצפצף.
שכן, עם הקראת פסק הדין מפי ראש ההרכב בבית המשפט, ניתן להניח, סמרו שערותיהם, של עשרות מנהלי סמינרים וראשי ישיבות במגזר הליטאי. החשש האמיתי מהתערבות יזומה של בג"ץ בקריטריוני הקבלה שלהם, או הפסקת תקציבי המוסדות בעקבות כך, מילאה את גופם זעה קרה, ותחילת הסוף של האנרכיה החינוכית הזו החל להיראות לעיניהם. הכיצד יוכל ראש הישיבה הליטאית החשובה בירושלים להסביר בפני המדינה את העובדה שהוא נוהג לקבל מידי שנה נער ספרדי אחד (1) למוסדותיו? או איך יבהיר מנהל הסמינר בביתר ובקרית ספר את הנתון המעניין כי בכל שנתון לא חוצה אחוז התלמידות המזרחיות את רף ה-30 אחוז במוסדו? ועל מה יסתמכו מנהלי התלמודי תורה שבמשך שנים מצליחים בכישרון בלתי מבוטל להעמיד את הדמוגרפיה הספרדית על 20 אחוז מכלל אוכלוסיית המוסד?
האופרציה המיידית של ההפגנה תועיל אולי להניא את שופטי הבג"ץ מהחלטתם, או לפחות ממגמתם העוינת מזה זמן –ובמלחמת האזרחים הזו, נדמה, מאוחד הציבור החרדי כולו - אבל יחד עם זאת, אם לא נִפנה ממגרש הרוסים ברבבותינו אל הרחבות והכיכרות שלפני הסמינרים והישיבות, כשאנו טעונים באותו זעם קדוש ולוהט - המנצח הקרדינלי של המערכה לא יהיה הסקטור החרדי, אלא אותה קליקה מצומצמת של ראשי מוסדות ליטאיים שינשמו לרווחה בעקבות הגיבוי הקוסמו-חרדי, ואנשים כמו גפני ימשיכו לטעון בעזות מצח מעוררת השתאות שאפליה אתנית בציבור החרדי היא פיקציה של אנשים סהרוריים.
לפנייה לכתב/ת 
הורי עמנואל בבג"ץ
צילום: נועם מושקוביץ
מומלצים
