הקצבאות: נקבעה עובדה בשטח - גם לשונית
בעוד בעדה החרדית מוחים נגד פסיקת בג"צ בנושא קצבאות האברכים - מה מקור המילה קצבה ואיך אומרים אותה, עם דגש באות ב' או בלעדיו? ומאין הגיעה ה-א הזאת למילה קצבאות?
המילה קצבאות עלתה השבוע לכותרות בעקבות פסיקת בג"צ לפיה אין לכלול בתקציב המדינה הבא את תשלום הבטחת הכנסה לחרדים הלומדים בכוללים. אבל איך נכון בכלל לומר קִצְבָּה או קִצְבָה? ואיך מבטאים זאת ברבים - קִצְבְּאוֹת האברכים או קִצְבוֹת האברכים?
לטורים קודמים של בלשנות כלכלית:
- בלשנות כלכלית: מהחרם בתנ"ך לחרמן של ימינו
נתחיל בכך, שהשאלה "איך אומרים" היא שאלה תארנית, שמבקשת תיאור של המציאות, ולכן התשובה היא, שהדוברים משתמשים בכל הצורות. לעומת זאת, "איך צריך לומר" היא שאלה טהרנית - המבקשת הוראות איך לדבר "נכון". גם במקרה הזה התשובה היא שכל התשובות נכונות, בזמנים שונים ובשלבים שונים של העברית.
הצורה התקנית היום – לפי מילון ההווה, הנצמד לפסיקות האקדמיה ללשון העברית – היא קִצְבָּה. כך למשל, קִצְבְּאוֹת האברכים. אבל מילון ההווה מתאר את רק את ההווה.
במילונים אחרים יש גם קִצְבָה בב' רפה: לפי אליעזר בן יהודה כך זה בדיבור האשכנזים, ולפי אבן שושן קִצְבָה מופיעה מופיעה כבר בעברית הבָּתַר-מקראית, כלומר בעברית של תקופת המשנה והתלמוד.
גם ברבים, מלבד קצבאות ניתן למצוא גם קְצָבוֹת ובנסמך - קִצְבוֹת (קִצְבוֹת האברכים).
מורפולוגיה: מאיפה ה-א הזאת?
רובנו משתמשים במילים כל הזמן, מבלי לשים לב שיש בהן משהו מוזר, עד שמסבים את תשומת ליבנו. מאין באה ה-א הזאת למילה קצבאות? רוב הדוברים שעברית היא שפת אמם, לא מעלים על דעתם לומר 'שִׂמְלָאוֹת' או 'מַלְכָּאוֹת' - צורות אלה לא קיימות באמת.
צורת הרבים של קצבה לעומת זאת, נוצרה באנלוגיה למילים כמו עסקה-עסקאות. ההבדל בין קצבה לבין עסקה הוא, שקצבה היא מלה עברית במקורה, ואילו עסקה הייתה במקור עסקא, כלומר: המילה עֶסֶק עם סיומת א', המקבילה הארמית ל-ה' היידוע. אחר כך הצטמצמה המשמעות והפכה לפעולה מסחרית.
במילים ממוצא ארמי, ה-א' הסופית נשארת גם ברבים: עסקא-עסקאות, דוגמא-דוגמאות, קופסא-קופסאות, וטבלא-טבלאות. גם אחרי שהאקדמיה ללשון עברית החליטה "לגייר" את המילים האלה – באמצעות החלפת ה-א' ב-ה': טבלה, דוגמה, קופסה – עדיין נשארו צורות הרבים הקודמות תקניות. דרך אגב, דוגמה, טבלה וקופסה הן בכלל מילים שאולות מיוונית ומלטינית, שנוסף להן היידוע הארמי.
אולם עמלה, מלגה וקצבה הן מילים עבריות שאינן ממוצא ארמי, ולכן מעולם לא הייתה שם א'. האנלוגיה לטבלא ועסקא היא רק במוחו של הדובר.
אנלוגיות כאלה קורות כל הזמן. הדוגמה האהובה עליי היא דווקא מלשון ילדים: דינמיט-דינמיות (במלרע, כלומר הטעם על "יות"), שרביט-שַרְבִיּוֹת, וכשהייתה בתי בת שנה וחצי, ביקשה ביסקוויוֹת. וגם בלשונם של תלמידים באולפני עברית – קטע-קֶטוֹת, פצע-פֶּצוֹת.
במקרה של קצבה-קצבאות, הצורה שמקורה באנלוגיה הפכה לצורה הנורמטיבית, והמקובלת יותר, אולי משום ש-קְצָבוֹת הוא הומופון של קְצָווֹת, ואולי מפני ש-ה' ו-א' מתחלפות לעיתים קרובות בשפה העברית: הבחנה-אבחנה, מלגה-מלגאי ועוד.
הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, ומרצה בנושאים מגוונים במסגרות שונות, יזמת ומנכ"ל במיזם המרצים מר צים וחבורתו