יש מוות שאין בו אלימות?
הדרשן תובע מאלהים להביט לנו בעיניים - להגיד שהמוות הוא מוות כי כך רצה אלהים, ולאפשר לנו לכעוס, לבעוט ולהתריס נגד הכאב והשרירותיות של הסוף הידוע מראש. ואנחנו, איך אנחנו תופסים את המוות שלנו?
"הרוח המטורפת בגני עורפת את מיטב השושנים"
רוחו של מלאך המוות מרחפת מעל פרשת חוקת ושלשת שושני המדבר מתוודעים למותם - מרים מתה בראשית האביב, משה ואהרון מתבשרים כי מותם יתרחש לפני הכניסה לארץ ישראל, וכמה פסוקים אחר כך מתממשת גזירת המוות של אהרון והוא נאסף אל עמיו בהר ההר. אם לא די בכך, הנושא הפותח את הפרשה שלנו הוא דיני טהרה מטומאת מת.
תורת מוות
אחד הפסוקים השיריים, המעוררים דרשנים מרבצם, מופיע באמצע חוקי טומאת המת (במדבר יט, יד): "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים." היכרותנו עם עולם המדרשים מאפשרת לנו להניח כי הפתיחה החגיגית של הפסוק: 'זאת התורה אדם כי ימות' נושאת מאחוריה שובל מפואר של דרשות. מה מקומה של הקביעה 'זאת התורה' ומדוע נסמך אליה התיאור 'אדם כי ימות'? האם יש קשר מהותי בין התורה לבין המוות? האם התורה מציעה מוות? האם המוות הוא תורה? על שתי השאלות האחרונות יענו החכמים ב-הן; התורה תובעת לעיתים התמסרות עד מוות. המוות, ובעיקר ההתמודדות עמו, הוא תורה שיש ללומדה.אני לא מכירה אנשים שממיתים את עצמם באהלה של תורה (אני מכירה לא מעט אנשים הטוענים שזה מה שהם עושים, אבל גם הם נראים לי מאוד מאוד חיים). המוות הוא גם נושא שרובנו ממעטים לעסוק בו (אלא במקרים בהם הוא פוגש אותנו). נראה לי שנכון לבדוק מדוע אנחנו מרחיקים מעצמנו את העיסוק במוות. בכל מקרה, הפרשה שלנו מחזירה אותו למרחבי החיים הציבוריים.
אלהים מתרץ תירוצים
כאמור, מילות הפסוק: "זאת התורה אדם כי ימות' מושכות מדרשים רבים. אחד המדרשים המרתקים שמצאתי לפסוק זה, מתמקד בשאלת היסוד של החיים ושל המוות: 'למה נגזרה מיתה על בני האדם'? המדרש שלפנינו מביע כעס של ממש על ההחלטה האלהית לקנוס עלינו מוות:מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ד
"לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו) אמר רבי יהושע בן קרחה "אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן" בא וראה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות .. ואדם נברא ב(יום ה) ששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם שנאמר: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
משל למה הדבר דומה: למי שמבקש לגרש את אשתו - כשבקש לילך לביתו כתב גט נכנס לביתו והגט בידו מבקש עלילה ליתנו לה. אמר לה: "מזגו לי את הכוס שאשתה", מזגה לו. כיון שנטל הכוס מידה אמר לה: "הרי זה גיטך", אמרה לו: "מה פשעי?" אמר לה: "צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור". אמרה לו: "כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור שכתבת הגט והביאתו בידך".
אף כך אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך...וכתוב בה (במדבר יט) "זאת התורה אדם כי ימות באהל" אלולי שהתקנת מות לבריות היית כותב בה כך?! אלא באת לתלות בי את העלילה הוי: "נורא עלילה על בני אדם".
הדרשן במדרש זה מתריס כלפי המוות וכלפי אדונו, האלהים. אלהים, קובע הדרשן, הביא עלינו את המוות, בעלילות, בדרכי רמיה. וכל כך למה? מסיפור בראשית ניתן להבין כי המוות הוא עונש שנגזר עלינו בגלל חטאי אדם הראשון, אולם הפסוק שלנו קובע: "זאת התורה אדם כי ימות" וכיוון שעל פי המסורת, התורה קדמה לבריאת העולם, עלינו להבין כי היותנו בני תמותה היא החלטה אלהית שאינה קשורה בהתנהגות שלנו. ואם כן, מדוע טוען אלהים שהמוות הוא ענשנו על חטא אדם הראשון?
אלהים מביא עלינו את המוות בתרמית, בעלילה. האם הוא מרגיש אשם על שגזר עלינו כליה ועל כן הוא מצייד את מלאך המוות בשובל תירוצים?
המשל שמביא הדרשן משווה בין המוות לבין גירושים (ובשולי הדברים אני שואלת את עצמי על משמעות ההשוואה הזו בעיני, בעיני גרושים אחרים, ובעיניי הילדים שלנו. האם יש דמיון בין גירושים למוות?) במשל שלנו הגבר המגרש ממציא תואנה על מנת לגרש את אשתו, אבל האשה לא טיפשה והיא לא קונה את התואנה ומתעקשת על זכותה לשמוע את האמת. האמת מספיק מרה, מדוע צריך לטבל אותה בשקר? את מי מבקש השקר להרגיע?
כל הלילה בכיתי
זה שם שירה של זלדה אותה אני רוצה לצרף לפרשה זרועת המוות שלפנינו.כל הלילה בכיתי
רבונו של עולם
אולי יש מות שאין בו
אלימות
מות שדומה לפרח.
כל הלילה הפלתי תחנוני
אפילו אני עפר
תהיה בי מנוחה
להביט אל גבהי שמים
עוד ועוד ועוד
להפרד מיפים.
כל הלילה חשבתי
בריות רבות גרות
בחזי הכואב
וסיפורים שונים,
צריך להדליק נר
ולהביט עליהם
בטרם אישן המוות.
נדמה לי שזלדה והדרשן שלנו זועקים אותה זעקה. בבית הראשון של השיר זלדה בוכה על עצם המוות. המוות במהותו אלים. הכי אלים שיש. האם יש מוות שדומה לפרח? נעמי שמר משתמשת בפרחים כדימוי למוות צעיר. זלדה, בבית הראשון של שירה, רואה בכל מוות פרח שנקטף. רבים מאתנו מניחים פרחים על קברי מתים. האם אנחנו מבקשים מהפרחים לרכך את עצמת הכאב?
בבית השני זלדה מתפייסת. היא בוחרת באהבה ובקשרי האנוש העמוקים ('בריות רבות גרות בחזי הכואב') כתשובה לכאב המוות. הקרבה אל כאבי הזולת (אל חרדת המוות שלו?), היא פרח קטן ובכל זאת, הפרח המשמעותי היחיד, בשביל האדיר ששמו 'פחדמות'. ואתם, מה הפרח שלכם בשולי שביל המוות?
האם הרוח העורפת מטורפת?
המדרש שראינו מעלה טענות קשות ונועזות נגד אלהים. יחד עם הטענות המושמעות נגד אלהים, נשמעות בו גם כמה טענות על המוות. ראשית, הדרשן, כמו זלדה, כלל לא מרוצה מהמוות. הדרשן חושב שהרוח העורפת היא מטורפת, וגם הוא משתאה נוכח הידיעה הבלתי נתפסת והבלתי ניתנת לשינוי על מותו. המוות עבורו הוא גזירה קשה שאפילו אלהים מתבייש בה. הגבר מגרש את אשתו מהבית, אלהים מגרש אותנו מהעולם. זה גם זה מתביישים בהחלטתם ומנסים להסוות את השרירותיות שבה.הדרשן שלנו הוא האשה המגורשת, והוא תובע מאלהים להפסיק עם העלילות ולהביט לנו בעיניים - להגיד שהמוות הוא מוות כי כך רצה אלהים, ולאפשר לנו לכעוס, לבעוט ולהתריס נגד הכאב והשרירותיות של הסוף הידוע מראש.
ואנחנו, איך אנחנו תופסים את המוות שלנו?
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע הבא יוביל גבי את הלימוד בבית המדרש. אני עוברת בשמחה וכהרגלי לסוף שמונה שורות. בטוחה שנהנה מחוויה של לימוד תורהשבת שלום
אילוסטרציה
צילום: סבסטיאן שיינר
מומלצים
