תודה לקובי, תודה לבוסטון, תודה לכם. סיכום עונה
אם ג'ורדן היה שחקן שנות ה-90, אין ספק שבראיינט הוא איש העשור הנוכחי. וגם: פישר, גאסול, ג'קסון, פסיכיאטרית אחת והכובע שאנחנו צריכים לאכול. 10 הערות לסיכום
איזו סדרה. יריבות ענקית, מכות בלי סוף, מאמנים חזקים, קליעות גדולות, כוכבי על ומשחק שביעי מכריע ומותח - כמו שרק ב-NBA יכולים לתת. שמענו על כאלה שהתלוננו על איכות המשחקים, אבל האמת היא שאי אפשר היה לבקש יותר, אחרי כל כך הרבה שנים בהן לא קיבלנו סדרה שהלכה למשחק אחרון ומכריע.
בכלל, אף משחק בסדרה הזו לא היה דומה לאחר. פעם אחת פאו גאסול הביא W ללייקרס, בפעם אחרת היה זה דרק פישר. בבוסטון ראינו את ריי אלן מככב ואחר כך גם לא מפסיק להחטיא, כשגם קווין גארנט, שנעלם במשחק הראשון, השתלט על העניינים מאוחר יותר. ועוד לא דיברנו על התרומה הבלתי נגמרת של ראג'ון רונדו, פול פירס והספסל של בוסטון. כל משחק סיפור אחר. פשוט תענוג.
אי אפשר היה לבקש יותר, חגיגות הלייקרס (רויטרס)
1. שחקן העשור. למרות הכל, שחקן אחד היה תמיד במרכז העניינים לאורך כל הסדרה - קובי בראיינט. למרות שהמשחק האחרון היה ללא ספק אחד החלשים שלו בשנים האחרונות, קובי ידע לחזור לעניינים בזכות החלטה אחת חכמה בה סחט עבירה של שלוש זריקות עונשין, לקראת סוף הרבע השלישי. מכאן הכל עבד יותר טוב וכל האיבודים וההחטאות הקודמות, פשוט נשכחו.
"זו האליפות הכי קשה שלקחתי", הודה בראיינט בסיום. "בגלל היריבה, זו גם האליפות הכי מתוקה", המשיך, כשהוא מתכוון בוודאי לקוף הירוק אותו הצליח בסופו של דבר להוריד מהגב. קובי לקח גם טבעת אחת יותר משאקיל אוניל והודה כי הנתון הזה עמד לנגד עיניו. אם מייקל ג'ורדן היה שחקן שנות ה-90, הרי שקובי הוא שחקן המאה ה-21 עם חמש אליפויות ב-11 עונות, כשבכולן היה גורם דומיננטי.
2. ממתי למאר אודום הפך שחקן חכם? בפלייאוף, בסדרת הגמר ובעיקר במשחק האחרון, קיבלנו למאר אודום אחר, שקול, בוגר וחכם יותר ממה שהורגלנו בשנים האחרונות. פתאום הכדרור הבלתי מובן והחדירות הסתמיות נעלמו, ובמקומן ראינו כמה החלטות של מנהיג. באחת ההתקפות הקריטיות במשחק, עמוק בתוך הרבע השלישי, למאר החליט שזה לא המשחק של קובי וחדר לסל.
למאר אודום עם קובי. ממתי הפך לשחקן חכם? (רויטרס)
עוד לפני כן הוא היה מהבודדים שהצליחו להשאיר את הלייקרס במשחק ובכלל, דווקא מאז שאנדרו ביינום נפצע (לא שיחק כל המחצית השניה), לקח אודום על עצמו הרבה יותר אחריות. מי יודע, אולי האשה החדשה ממשפחת קרדשיאן, עד כמה שזה יישמע הזוי, מסייעת לו.
3. בוסטון 17, לייקרס 16. האליפות הזו מקרבת את הלייקרס לסלטיקס במספר האליפויות ובצדק. אחרי כל כך הרבה שנים של שליטה סטטיסטית, המספרים קצת התייצבו. לייקרס היתה בפלייאוף כמעט בכל שנה מאז שנות השמונים, גם בעונות חלשות. הסלטיקס סבלו מחוסר יציבות, אבל עדיין נהנו מיתרון 2:9 בסדרות מול היריבה מ-LA וזכייה כמעט בכל גמר אליו עלו.
4. ריי אלן בדרך החוצה, ראשיד וואלאס לא יהיה מסוגל לעבור עוד סדרה כזו, קווין גארנט מתעייף ואפילו פול פירס מתקשה לשמור על יציבות. אז איפה נראה את בוסטון בעונה הבאה? עדיין לא ברור, אבל מה שבטוח זה שהיא תהיה מבוססת בעיקר על קו אחורי חזק שכולל את ראג'ון רונדו ונייט רובינסון, לצד הנסיון של פירס. מכאן יוכל הג'נרל מנג'ר דני איינג' לבנות אחלה קבוצה לשנים הבאות, אבל הרבה תלוי בחיזוק שיביא.
מתקשה לשמור על יציבות, פול פירס (AFP)
5. גם הפסיכיאטרית של ארטסט הגיעה בטרייד? לא מעט גבות הורמו כשהלייקרס החליטו להביא את רון ארטסט, מוכשר ככל שיהיה, שחקן עם רקורד בעייתי ומשמעת של שחקן הוקי, בטח כשהוא הגיע על חשבון טרבור אריזה, כישרון עולה והפתעת הגמר של 2009.
אבל, שוב הוכח שהסבלנות משתלמת. ארטסט היה שחקן מדהים בצעירותו, כוכב, אול סטאר שמנפק משחקי 25 נק' לערב ומוסיף יכולת הגנתית מרשימה, שבדרך איבד את הטאץ', בעיקר אחרי התקרית הדוחה במדי אינדיאנה (למי ששכח, הוא החליט לשלב את הקהל בקרב בושידו).
בלייקרס היה ברור שהוא ינגן כינור שלישי במקרה הטוב. זה לא ממש עבד ברוב העונה. רון רון הודה שלוקח לו זמן להתחבר לעסק, לא נבהל מהביקורות והגיע לשיאו בגמר. ארטסט מצא את המקום שלו בהיררכיה - שחקן הגנה, האיש למשימות מיוחדות, משהו שהיה חסר ללייקרס ב-2008. אז לא היה לה מי שיעצור את פול פירס.
מצא את מקומו בהירארכיה, רון ארטסט (רויטרס)
פירס אמנם הזדקן אך נשאר רוצח מיומן. בסדרה הזאת לא היה משחק שבו פירס התבלט מעל כולם, הוא היה אפקטיבי אבל לא פעם נעלם ולא הורגש.
השקט הנפשי של ארטסט, בשילוב עם יכולותיו וההבנה שבשביל טבעת צריך לוותר על האגו, לא להתרסק מנטלית אם לא הולך ולא להיגרר לשטויות, עשו את ההבדל. בסופו של דבר, מגמר 2010 נזכור יותר מהלכים של רון ארטסט מאשר של פול פירס.
6. 0:48. מאזן פשוט מדהים של מאמן גדול. לא פעם עשה רושם בסדרה הזאת שפיל ג'קסון איבד קצת את הרעב. הוא נראה יושב כבוי כשהקבוצה לא תפקדה, ולא ממש מצא פתרונות להפתעות שהכין לו דוק ריברס.
אבל, מול קבוצת ההגנה הכי טובה בליגה, שעשתה הכל בכדי לקלקל לו את הרזומה הנדיר, יצר ג'קסון משהו חדש שלא ראינו מהלייקרס - משחק הגנה לוחץ במשך רוב המשחק שהוציא את הסלטיקס משיווי משקל.
מאזן מדהים של מאמן גדול, פיל ג'קסון (AFP)
עכשיו, כשהוא מוביל בשתי טבעות על רד אאורבך ושוקל את עתידו, צריך להבין כמה ההישג הזה הוא משהו שנראה מאוד לא הגיוני שיקרה שוב. אז אולי כדאי לו לא להתגרות בגורל. או שיעבור את ה-50 בשנה הבאה. הוא רמז שנדע בעוד שבוע.
7. שמישהו יארגן לנו כובע - אנחנו רעבים. בוסטון פתחו את העונה מצוין, ואז הגיעו פציעות של כל הכוכבים והקבוצה נחלשה, איבדה המון משחקים ברבע האחרון ונראתה פגיעה ומותשת.
הגיע הפלייאוף, ואנחנו הימרנו שיהיה להם קשה מול מיאמי, אבל הם עשו את זה קל. אוקיי. אז אמרנו שקליבלנד היא לא משהו שיש להם יותר מדי סיכוי נגדו. הם צחקו לנו ולמלך בפנים, רונדו נתן הצגות ובוסטון צברה מומנטום.
שחקני בוסטון הזכירו מדוע אנו אוהבים כדורסל (AFP)
טוב, אורלנדו מגיעים רעבים וחזקים מתמיד, שמעו אותנו הירוקים ולעסו את המג'יק בתצוגות כדורסל מדהימות. בקיצור, יצאנו פארשים. גם בסדרת הגמר נתנה בוסטון כדורסל קבוצתי מצוין, הם הוציאו ללייקרס את הנשמה ומשכו את הסדרה עד למשחק שביעי, שדווקא בו חזרה הבעיה של הרבע האחרון. רבע אחד - זה בערך היה המרחק מהטבעת. זה המקום להודות בטעות. לא הערכנו מספיק את היכולת של הקבוצה המדהימה הזאת.
בוסטון סלטיקס מודל 2010 היא קבוצה שהזכירה לנו למה אנחנו אוהבים את המשחק הזה. והמילה קבוצה היא התיאור שהכי מתאים לה, כי תמיד יש שם מישהו שיעשה את ההבדל.
ולכל האוהדים - אנחנו, הכותבים, מבינים את המשחק הזה פחות או יותר כמוכם ומביעים את דעותינו האישיות עם המון שמחה וחיוך - כי זה מה שזה - בידור. מספורט צריך קודם כל ליהנות. ואם טעינו ופיקששנו פה ושם - אז תזכרו שנבואה זה משהו שלא תפס עוד מימי התנ"ך.
בלעדיו לא היתה טבעת, פאו גאסול (רויטרס)
8. הרבע של גאסול. הזכרנו את זה כאן קודם. הרבע הרביעי העונה היה עקב האכילס של בוסטון וזה חזר לבעוט לה בתחת במשחק האחרון של העונה. האחראי הבלעדי היה פאו גאסול.
קובי לא מצא את הקצב והמשחק של הלייקרס עבר לידיים של הספרדי שניווט, מסר, קלע, דחף, נלחם, חסם, נשך, אסף עוד ועוד ריבאונדים, והביא את קובי להודות שבלעדיו לא היתה עוד טבעת. רק תראו את הסימנים על הגוף שלו בסוף המשחק ותבינו מה הוא עבר וכמה זה הגיע לו.
9. דרק הבלתי נגמר. נכון שכבר נמאס להשוות בין דרק פישר לדרק שארפ, אבל מה שהגרסה ההוליוודית עושה במשך כל כך הרבה שנים, זה פשוט לא ייאמן. לדרק יש את אותו מספר אליפויות כמו לקובי, גם הוא היה שם כל הזמן וייזכר בעיקר בזכות ניצחון החוץ של הלייקרס בבוסטון, שלמעשה הכריע את הסדרה. אחר כך גם הגיעה שלשת מאני-טיים ברבע האחרון של המשחק האחרון. ווינר בנשמה.
ווינר בנשמה, דרק פישר (AP)
10. נהנינו, תודה. תודה לקובי בראיינט שבמשחק האחרון הוכיח שהוא אנושי, כי מה שהוא עשה בפלייאוף היה ביוני לחלוטין. לריי אלן ששבר שיא שלשות והוכיח שזה לא הגיל. לפאו גאסול וקווין גארנט שנתנו לנו הצגה של שני גבוהים קלאסיים עם המון תשוקה למשחק (בתקוה שדאנקן, האוורד וכל השאר ראו והפנימו). לראשיד וואלאס שהצליח לא לספוג עבירה טכנית שביעית ולתת משחק ענק בשביעי.
לגלן דייויס, תקוותם של כל השמנים עלי אדמות. לראג'ון רונדו שהוכיח שמנהיגות שקטה היא מצרך חשוב. לקנדריק פרקינס, שהרגיש לא בנוח עם הפציעה של אנדרו ביינום ופצע את עצמו. לאנדרו ביינום, שהרגיש לא בנוח עם הפציעה של קנדריק פרקינס ונפצע בעצמו.
לג'ורדן פארמר, נציג העם הנרדף בהצגה הגדולה. לא ביישת. לשופטים שטעו בדיוק באותה מידה לשני הכיוונים אפילו עם עזרת הטלוויזיה, ועדיין לא הורגשו יותר מדי. למייקל פינלי, שלא מת במהלך הסידרה ולאדם מוריסון, סחתיין על הטבעת.
לפנייה לכתב/ת 
