רוכבת ובורחת מבשורה

בעדכון החדשות הראשון ברדיו, ב-05:30 בבוקר, היה לי ברור שזה אחד משלנו - רוכב שיצא להתאמן לקראת תחרות חשובה, ולא חזר הביתה, לאשה, לילדים, להורים.

כל הבוקר ניסיתי לברר במי מדובר. רק כעבור כמה שעות התגלה לי שצדקתי, ששוב הסטטיסטיקה האכזרית מכה באלה שבסך הכל בקשו לממש את התחביב האהוב עליהם בלי להפריע לאף אחד, בלי להזיק בלי להרע, ונטבחו על הכביש.

שניאור חשין התאמן לקראת תחרות "איש הברזל", ונדרס למוות על אופניו. הוא מצטרף לרשימה כואבת מאוד וארוכה מדי של רוכבים שאיבדנו.

שלא יהיו ספקות: אין לרוכבי הכביש היכן להתאמן. השוליים הם כמעט האפשרות היחידה שלנו לרכוב. הלוואי והיו לנו שבילים מפוארים שאינם בטבורם של כבישים ציבוריים, אבל אין לנו כאלו. ונותרו לנו רק הכבישים שמזמן הפכו לשדה קטל המוני ולא רק לרוכבים. המוניטין של הנהג הישראלי הממוצע ידוע לכל: אפס סובלנות, שום התחשבות בזולת ואף טיפה של דרך ארץ.

בשבת בבוקר ברכיבה הייתי מרגישה את הזלזול והבוז. הצפצופים שנועדו בעיקר להבהיל, ההיצמדות אלינו, הנהגים שבכוונה מתקרבים ומתרחקים רק כדי להציק, לאיים, להפחיד. וכמובן ההערות המעליבות, הסקסיסטיות, המגונות.

היו גם כאלו שכן התחשבו. שהאטו כשרכבנו לידם, ששמרו מרחק וכיבדו את הסיסמא "יש חיים בשוליים". והסיסמה הזו הופכת לעיתים קרובות מדי ל"יש חיים בשוליים אז בואו נגדע אותם".

כשמסיבות אישיות אני מנועה מלרכוב כעת, אני שונאת יותר מכל את שבת בבוקר. השעות הכי יפות, שקטות וקסומות של השבוע, הפכו אצלי לחוויה פרטית של חרדה גדולה: השעות שבהן שני הגברים החשובים בחיי, אב ובעל, רוכבים יחד בחוץ עם עוד הרבה חברים יקרים. אני יושבת בבית ומתפללת שרק יחזרו בשלום.

אני לא מצליחה להוציא מהראש את עידית לחובר ששמעה בחדשות שבועז שלה נהרג בכביש כי איזה רוצח מסומם החליט שזה הזמן לנהוג. הוא אפילו לא טרח להגיש עזרה אחרי שפגע בבועז. כאילו החיים שלי מי שבשוליים אכן כאלו, שוליים.

עידית היתה אז בחודש השמיני להריונה. בועז לא חזר הביתה אליה ולתינוק שבדרך. את יותם הקטן הוא כבר לא יכיר.

עכשיו אני כבר לא שומעת חדשות. אני, שבכל רגע נתון דבוקה לרדיו, שגולשת ללא הרף באתרי החדשות באנטרנט, מתנזרת מכל זה בשבת בבוקר. אוטמת אוזניים כשנשמעות חדשות, מזמזת רק כדי לא לשמוע. אשה בורחת מבשורה כי הסטטיסטקה נגדנו.

כששניאור חשין נהרג, חבריו היו בים, במשחה לזכרו של עזרא אטרקצי. גם הוא התאמן לתחרות "איש הברזל". גם הוא נרצח על האופניים. הותיר אחריו אשה, בנות ומשפחה הרוסה. ויש מה לעשות כדי שהרשימה הזו, הכואבת מאוד והארוכה מדי של חברים שאיבדנו - תיעצר כאן.

המשימה שלנו היא לרכוב באחריות מירבית בכבישים מסוכנים פחות, בקבוצות, עם רכב ליווי ועם כל סימני ההיכר. לצמצם סיכונים.

ואתם הנהגים - שימו לב אלינו. לא באנו להראות למי יש יותר גדול. בתחרות הזו הפסדנו מראש. תנו לנו לרכוב בשקט ובעיקר לחזור הביתה בשלום. מדובר בספורט מקסים, מהנה, בריא שמתאים כמעט לכולם. אתם מוזמנים להצטרף אלינו.

קהילת הרוכבים הולכת וגדלה מדי שנה וזו בדיוק הסיבה לפנות שוב אל מקבלי ההחלטות: זה הזמן להרים את הכפפה גבוה יותר. היתרונות של שבילי אופניים ידועים לכם, התועלת והחיסכון הם אדירים הן בתחום הכלכלי, החברתי והאקולוגי. פחות פקקים, פחות זיהום אוויר, פחות מכוניות בערים ואורח חייים בריא. הכל ידוע והכל נכון. זה הזמן לדאוג גם לקהילת הרוכבים. כולנו נרוויח מזה כחברה וכמדינה.

יש חיים בשוליים. נשמח להעביר אותם למקום אחר בטוח יותר.

סעו בזהירות.

מרב מילר, מגישת החדשות של ערוץ 1 ועוסקת בטריאתלון זה ארבע שנים.