ברזיל 2010: בית המוות יאה לה
החבורה של דונגה מלהיבה רק לפרקים, אבל יעילה לכל אורך המשחק. קאקה משורר והקהל בסוקר סיטי מרגיש לרגע כמו בנוקיה. עמרי פולק, שליח ynet למונדיאל, התרשם מהסלסאו
בית המוות יאה לברזיל, מודל 2010. היא אמנם לא הרשימה במשחק הפתיחה וסיימה אותו ב-1:2 מפתיע על צפון קוריאה, אבל הערב (א'), במשחקה השני מול חוף השנהב, היא הראתה את צבעיה האמיתיים.
בניגוד לנבחרות קודמות של ברזיל, זאת של דונגה מלהיבה רק לפרקים, אבל היא יעילה לכל אורכו. מופת לחיסול היריבה, מסוכנת ככל שתהיה. דידייה דרוגבה נעלם בין ז'ואן ולוסיו, צמד הבלמים של הסלסאו, עד שהופיע פתאום רק כדי לכבוש שער מצמק ומאוחר מדי.
קאקה בפעולה מול חוף השנהב. שירה בתנועה (צילום: AFP)
הנה הוא מגיע, תנו לדונגה להניף את הגביע
בברזיל חיכו לבואו של המשיח, הוא עונה לשם קאקה אם לא ידעתם. קשר ריאל מדריד הוא פשוט משורר של כדורגל בן זמננו והמשחק שלו הוא שירה בתנועה. כבר שנים שאני עוקב אחרי כל מהלך שלו בהנאה, תקופה ארוכה הייתי בצד המפסיד של הוויכוח מי יותר טוב - הוא או רונאלדיניו (שהיה אז בשיאו).
קאקה הציג משחק נהדר, היה בכל מקום וסיפק לברזיל את הניצוץ היצירתי שהיה זקוק לה כדי לחדור את ההגנה החלשה של חוף השנהב. הבישול שלו לאלאנו היה מדהים בפשטותו, כך צריך לשחק כדורגל. בלי כל הפדאלדות והדילוגים מעל הכדור שלא מעט ברזילאים (מי אמר רוביניו ולא קיבל?!) משתמשים בהם לעייפה.
אין ויכוח על כך שקאקה הוא סוג של גאון כדורגל. משורר, כבר אמרנו. הבעיה עם משוררים גאונים היא שגם הם מאבדים לעיתים את דעתם, וחבל. בגלל האדום הטיפשי והלא מוצדק הקשר יחמיץ את המפגש עם פורטוגל והחבר מריאל, כריסטיאנו רונאלדו. כך נבצר ממני לחזות שוב בקסמים שלו.
הסלסאו יצטרכו להסתדר ללא השחקן הטוב ביותר שלהם, אבל העובדה שייעדר רק ממשחק אחד ולא שניים (הורחק בצהוב שני ולא באדום בשל עבירה ללא כדור) נותנת לדונגה קצת שקט נפשי. אם קאקה וברזיל ימשיכו ככה קשה לראות יותר מדי נבחרות מצליחות למנוע מהם סימון 'וי' על זכייה שישית.
מרגיש כמו ביד אליהו
לצפות במשחק בסוקר סיטי שנצבע כולו בצהוב-ירוק הברזילאי (עם נגיעות קלות של כתום חוף השנהבי) נתן הרגשה של משחק של מכבי תל אביב ביד אליהו. הרי ברזיל
היא מכבי של הכדורגל העולמי, כולם אוהבים לאהוב אותה.
את הארגנטיני שהבאתי איתי מהבית זה הוציא מהכלים, מיד לאחר השער השלישי הוא דחק בי לעזוב לפני שריקת הסיום. "אפשר ללכת מתי שאתה רוצה". ספק הציע, ספק ביקש. סירבתי בנימוס, מה שהעניק לו את שני רגעי החסד היחידים עבורו במשחק - השער של דרוגבה וההרחקה של קאקה.
אבל צפייה בחוף השנהב במונדיאל הזה היא נחמת עניים. הנבחרת האפריקנית הכי מוכשרת על פי דעת רבים שוב אכזבה את תושבי היבשת, ששמו את האסימונים שלהם עליה כזאת שתציל את כבודם.
בסופו של דבר אין לו לארגנטיני יותר מדי סיבות להתלונן, הנבחרת שלו נראית לא רע. אם המזל והגורל ירצו, אולי נקבל גמר קלאסי בין שתי היריבות הדרום אמריקניות. אם זה אכן יקרה, אני לא רוצה לשבת לצידו. ותאמינו לי, גם אתם לא רוצים.
