עורו, נפגעי אלימות מינית

שבועיים של שביתת רעב של מיה-ורד לב מול הכנסת, ביקורי הסולידריות להם זכתה מכל עבר, פנייה חריפה של ארגונים פמיניסטים לפרקליטות המדינה על התנהלות מדאיגה כלפי נפגעות עבירות מין, הירתמות חברות כנסת, ניסוח הצעת חוק לביטול ההתיישנות על פשעי גילוי עריות, מחאה אקטיביסטית בכיכר פריז - כל אלו ועוד מהימים האחרונים, מעידים כי הגענו לקצה הייאוש והזעם, על מדינה, ממסד וחברה שמנסים להעלים מהעין נפגעות אלימות מינית.

גם אני נפגעת גילוי עריות על ידי אבי, ולא במקרה לא פעלתי באמצעות הליכי משטרה וחוק, במדינה בה מתקיים פער מדאיג בין החוק לבין צדק. כך כמוני עוד אינספור נפגעות אלימות מינית, שהבינו כי את סיפורן, את הצדק, את עדותן, הן יכולות להביא על אף שתיקת החברה והממסד. כל ניסיון ללכת בתלמי הפרקליטות ובית המשפט, עלול לעלות בחוויה של אונס נוסף.

אותו מבט חברתי שממשיך להטיל מבט מיזוגני, חשדני ומסוגו גם אלים כלפי אמיתות ותקפות סיפורן של נפגעות אלימות מינית, מיוצג לעתים כה היטב אצל אותן רשויות שלכאורה היו אמורות לפעול כדי להעמיד לדין ולכלוא לשנים ארוכות את עברייני המין. אז במקום להסתפק בבקשת סעד מנומסת מהפרקליטות, במקום לחכות לעתים שנים ארוכות למוצא פה ראוי וצודק של נציגי המדינה שעלולים כהרף לסגור על עוד עסקת טיעון חמורה, במקום לחכות עד בוש להכרה של מחוקק וחברה כי על פשעי גילוי עריות אין התיישנות, כי הם לעולם נותרים פועמים מכאב תחת אימת הפגיעה, הגיע הזמן לצאת לרחובות ולנכס לעצמנו חזרה את האמת שלנו על חברה שמייצרת מעצמה אלימות מינית בסדר גודל גורף ונורא.

זו לא רק אני, זו כל אשה שישית שנפגעה מגילוי עריות תחת אונו והונו התרבותי של עבריין המין, כל אשה שלישית נפגעת מתקיפה מינית וכל אחת נפגעת לעתים יומיומית מהטרדה מינית. אז היאך כה מעט עברייני מין מאיישים את בתי הכלא וכה רבים משוחררים לחיים מבלי לתת את הדין?

לא רק התוקפן צריך לעמוד לדין 

בארגונים פמיניסטיים יודעות נשים לספר על ערימה הולכת וגדלה של תיקי תביעה נגד נאשמים בעבירות מין שמושהים ונדחקים לאיטם, נסגרים בעסקאות טיעון שלא תמיד תואמות את רצון הנפגעות, נסגרים מחוסר ראיות או כתוצאה מחוק התיישנות שלא לוקח בחשבון את מחירי הטרור והזוועות. 

לא רק במיה-ורד לב מדובר, אלא בכולנו, מאות אלפי א/נשים, שנפגענו מגילוי עריות או אלימות מינית אחרת, שנאלצות להיתקל בחומות בצורות של ציבור וממסד, בין אם על ידי קשר שתיקה חברתי, ובין אם על ידי התנהלות רשויות המדינה.

שביתת הרעב של מיה-ורד לב סימנה ומסמנת את בואו הקרב מאוד של זעם גדול, כי די לנו ללכת בשבילים ישרים-חרוכים של ציפייה מרשויות שינהגו בצדק ודין, די לנו לצפות כי בתקשורת יסקרו את סיפורנו על פי הדרך בה אנו רוצות ורוצים. הגיע הזמן שנדרוש את שלנו, את גילויו של אותו סוד על פיו עברייני מין פועלים בשירות תרבות של אונס ונורמות השתקה.

לא רק התוקפן צריך לעמוד לדין, אלא גם כל אלה שנתנו ואיפשרו לו לא רק לאנוס כי אם גם לצאת מפשעיו משוחרר ונקי. על ספסל הנאשמים, אני לפחות מושיבה גם את אלו שחיות לצדו ומשמשות לו שומרות סף, את הסביבה ששותקת, מי שידעו-שמעו-והחרישו, ואת נציגי מוסדות החוק במדינה שבמקום לבוא אחרינו בדרישת הצדק, הם לעתים מאפשרים לכל אלה להמשיך לחיות ללא הפרעה.

זה הזמן לצאת לרחובות, להישיר מבט אל המחוקק ולומר בקול רם: אין התיישנות על פשעי גילוי עריות, הם לא מתיישנים בתודעת וטראומת הנפגעות. ועל אף שהמעשה לא מוכר כפשע לאומי, הוא גורם לכאב ממושך, זהו פשע נגד ציבור גדול. אם יבוטל חוק ההתיישנות על פשעי גילוי עריות, יוכלו אינספור נפגעות להישיר מבט אל התוקפן ואל אלו שהחרישו בידיעה מסביבו. אולי יהא זה סימן שהמחוקק, משרד המשפטים, הפרקליטות, משנים את תפיסתם. אולי אז לא ניאלץ רק למחות ולהפגין נגדם.

דורית אברמוביץ', מחברת הספר "המלך עירום - גילוי עריות במבט פמיניסטי", הוצאת בבל.