איך נראית טיסה של חרדי לחו"ל?

הקיץ הגיע ואיתו עונת הנסיעות. כשלא מדובר בטיסה לאיביזה, יש סיכוי טוב שבמטוס תראו לצדכם גם כמה חרדים בדרכם החוצה מארץ הקודש. אז אם אתם לא לובשי שחורים, הנה כמה דברים שעוברים לחרדי המוטס בראש:

כל חרדי מכיר את החברים שלו ששמחים לטוס רק כדי לצפות בסרטים המוקרנים בטיסה, יען כי אין בביתם את אותה קופסה (היום כבר משטח) בצבע שחור שתמונות מוקרנות בו? והרי לכם מעשה שהיה: נוסע שהזמין טיסה בשנה שעברה ביקש השנה לטוס באותה חברת התעופה כי אי-אז הקרנת הסרט הופסקה לפני הנחיתה, וכל רצונו הוא לראות את הסוף.

כל חרדי מכיר מכיר את הצדיק שעולה לטיסה ומאמין באמת ובתמים שעד סיומה יצליח לשכנע את כל הטסים לחזור בתשובה.

כל חרדי מכיר מכיר את עניין המניין בטיסה. הרי תמיד יש את ההוא שממנה עצמו לגבאי, ומחליט לפתוח מניין ממש ברגע שהדיילים עוברים עם העגלה להגיש ארוחה, ומקיש לך על הגב בדיוק ברגע שהצלחת סוף-סוף לעצום עין ולנמנם קמעה. והוא עושה לך ייסורי מצפון שאתה העשירי למניין, ואתה מפחד להגיד לו "תבוא עוד שעתיים" כי אתה קרוב יותר לבורא העולם. אתה ממש בשמיים. וזה לא מעניין אותו שעוד חושך בחוץ כי הוא טוען בתוקף שכבר ראה את כוכב השחר מנצנץ לו. אבל הוא לא הצליח להירדם - ולכן אתה אשם.

(ובאתנחתא של רצינות: ראוי להזכיר את פסק ההלכה של הרב שמואל ואזנר שליט"א, שכותב בסדרי תפילה לטיסה מיום ט' בניסן תשס"ד, כדלהלן: "המתפללים ישתדלו לישב במקומותיהם. ובשעת תפילת 18 יעמדו במקומם או סמוך להם ולא יעמדו במעברים. מוטב שיישב בשעת תפילת 18, ויש בזה תועלת הן לכוונת התפילה והן לעניין צניעות").

כל חרדי מכיר את התחושה שפתאום הוא מגלה שלציבור הדתי יש המון כסף, כי במחלקת העסקים בקו תל אביב-ניו יורק הרוב הם חרדים או דתיים. ומצד שני, תמיד זה אותם אנשים. כמה רבנים וזמרים ששמותיהם ידועים. אבל לדעתי יכול להיות שמדובר בסתם כפילים, כי אם הם תמיד בשחקים - מתי הם סתם חיים?

כל חרדי מכיר את זה שכשמגיעים לחו"ל מיד מחפשים מסעדה כשרה. ופתאום אתה מוכן לשלם גם מאה דולר על עוף מכובס או רגל קרושה. ואם אתה לאחר שבוע של טיול שטח, שבו סעדת את לבך רק בטונה ובקרקרים וקינחת בשימורי אננס בלבד, תהיה מוכן לשחרר את כל קופת הגמל וביטוח המנהלים שלך על כל מנה שתוצע לך. כן, גם עבור מנת קיגל איטריות מלפני שנה. ובהחלט ייתכן שתקבל אחת כזאת.

כל חרדי מכיר את האווירה המיוחדת הזו של המסעדות הכשרות בחו"ל: ברקע מתנגנים להם שירי "הבאנו שלום עליכם", על הקירות תלויות תמונות של חומות ירושלים, ולצידן תימצא תעודת הכשרות של הרב שנורער מאכער שליט"א, אב בית דין של קהילת קודש "דינרי דדיינר". או הוא, או כל רב מקומי אחר שכלל שמעת עליו.

כל חרדי מכיר את המוסכמה שמותר לאכול במסעדה צמחונית בחו"ל. ומה דעתכם? לאכול חתול שהיה צמחוני זה יותר חסה או יותר חתול?

כל חרדי מכיר את הדילמות ההלכתיות הבאות שלעולם לא יפתרו: מה עושים עם הכרטיסים לפתיחת חדרי בתי המלון בשבת - רומזים לפקיד הקבלה שיפתח או משאירים את הדלת פתוחה? והאם מותר בשבת שהבל-בוי יעלה איתך לחדר שבקומה העשירית במעלית? ומה עושים עם הצ'ק אאוט - שיזרקו אותך לרחוב בצהרי

השבת? ולך תסביר את כל הבלגן הזה לפקידי הקבלה הלא-יהודים.

כל חרדי מכיר את ההתרגשות הזו כשהוא מגיע לתפילת שבת בקהילה בחו"ל ומגלה שאלו בדיוק אותן מנגינות כמו בבית כנסת שבשכונה.

אבל לא כל חרדי מכיר את זה שפתאום בחו"ל הוא נהיה יותר בן מיעוטים מבן מיעוטים. כי לעולם לא אשכח את אותו הסיור הלימודי לצפון איטליה כשבשיבוץ החדרים אני, יחיאל הדוס, ומחמוד הערבי, שובצנו יחדיו כשבוע ימים. כי הרי שנינו בני מיעוטים. וכל בוקר אני במזרח והוא במערב, כל אחד מדבר עם אלוהיו. אני עטור בתפילין ואילו הוא כורע על בירכיו. "אללה אכבר" ו"שמע ישראל" נשמעו בסטריאו בחדר אחד. ועד היום אנחנו חברים טובים. נפגשים על קפה שחור בכפרו שבגליל. הוא מספר על עזה והמשט, ואני מספר על עמנואל וחסידות סלונים, כי ככה זה אצל בני מיעוטים.