בג"ץ עמנואל - טרגדיה ישראלית
בשביל מה היה נחוץ מאבק כוח בין בית המשפט לציבור החרדי במקרה שאין עימו כל מסר כללי לגבי ההשלכות של שוויון ושילוב במערכת החינוך הכללית?
החלטת בג"ץ מהיום רק מחריפה את תחושת המלכוד, שמלווה את שלב ההתנגשות החזיתית הבלתי נמנעת כתוצאה מהעתירה בעניין בית הספר בעמנואל. בג"ץ בחן באופן פרטני את פניית ההורים שלא נאסרו עדיין, בעיקר אמהות, ופטר חלק מהן מהתייצבות, דחה את התייצבות האחרות לזמן בו ישוחררו האבות ממאסר, וישוב וידון בעניין בעתיד הקרוב.
אבל שנת הלימודים הלוא עומדת להסתיים. נאמר כי הורים יכולים להיפטר מן המאסר אם יצייתו לפסק הדין. אחרי 1 ביולי כבר אין משמעות לציות לפסק הדין. לא ברור אם כן איך עלולה הפרשה הזו להתפתח.
ישנה גם חזית נוספת של חקירות על ידי היועץ המשפטי נגד דבריהם של נבחרי ציבור כלפי בית המשפט. במקום למצוא דרך להוריד את האש ולעסוק בעניין עצמו, נראה כי מזומן לנו המשך של מאבק הכוח בין מנהיגות החרדים לבין בית המשפט.
אכן, מתווה ההפרדה שנקט בית הספר בעמנואל היה מקומם ביותר. הוא ללא ספק יצר בעיני חלק מתלמידות "המגמה הכללית" תחושה של הדרה ונחיתות. אמנם נראה כי בסיס ההפרדה שם לא היה עדתי אלא של אורחות פולחן וחיים, ולכן תווית ה"גזענות" אינה מתאימה כאן, אבל ניתן לטעון כי גם ההקפדה על הפרדה בשל אורחות חיים פוגעת בשוויון, ולכן לא יכולה להיות מקובלת במוסד חינוך שהמדינה מממנת או אף מאשרת. ההחלטה העקרונית כי מתווה ההפרדה הזה הוא פסול הייתה נכונה וחשובה – אף אם מלכתחילה לא טוב היה שהנושא הגיע לבית המשפט.
אם המאבק היה על דפוסי הפרדה בבתי ספר המאושרים וממומנים על ידי המדינה, היה זה ללא ספק מאבק איתנים ראוי ומרכזי על דמותה של החברה בישראל, ולפחות על דמותה של מערכת החינוך בישראל. היה מקום לדון בכובד ראש באיזון הנכון במדינה בין חינוך ציבורי משותף לכלל האזרחים שיאפשר השלמות למגזרים ייחודיים, לבין הכרה ברצונן של קהילות בישראל לשמר את זהותן באמצעות מוסדות חינוך ייחודיים, בכפוף לתנאים מסוימים.
את הפתרון שהיה מוסכם עליו בצורה מושכלת זו, אחרי דיון ציבורי ומשא ומתן, צריך היה לאכוף בצורה נחושה ושיטתית.
אבל זה כלל אינו המצב, ולא זה הוא המאבק בעניין עמנואל. בישראל מערכת החינוך הציבורית מלאה הפרדות, הזוכות להכרה ולמימון מטעם המדינה. מסלולים "עוקפי אינטגרציה" קיימים הן במערכת הממלכתית והן במערכת הממלכתית דתית. הם קיימים עתה גם במערכת החינוך הערבית. הפרדה זו אינה רק יוצרת רגשות של הדרה ופוגעת בשוויון, אלא שהיא מחלישה מאוד את חוסנו של החינוך הציבורי שאמור להיות עמוד השדרה של מערכת החינוך בישראל.
התנגשות חזיתית בלי משמעות רחבה
לכן לא ברור שהדרך הנכונה להתמודד עם המקרה המיוחד של בית הספר בעמנואל היה יצירת התנגשות חזיתית במקרה הזה – שאין לו פוטנציאל הרחבה למקרים אחרים. הלוא אף בית המשפט מכריז כי אין לו התנגדות שיימצא פתרון לגבי השנה הבאה שיקיים את ההפרדה בשני מוסדות נפרדים!
לא פחות חשוב: לא היינו צריכים את פרשת עמנואל כדי לדעת שבין אשכנזים ומזרחים בציבור החרדי יש יחסים מורכבים. בעיקר בצד המזרחי. לצד הרצון להחזיר עטרה ליושנה ולקדם את היהדות המזרחית, רוב מנהיגי היהדות המזרחית ממשיכים לחשוב כי יוקרה ומעלה תוקנה להם ולילדיהם רק אם ילמדו דווקא במוסדות האשכנזיים המחמירים ביותר. הם נמצאים לכן במצב המוזר שבו הם רוצים העצמה של המסורת הספרדית-מזרחית, הכוללת בדרך כלל פחות חומרות - אך מקוננים על שמוסדות החינוך האשכנזיים אינם מקבלים אותם בברכה. גם הפנייה "לערכאות של גויים" להתמודדות פנים חרדית היא צעד שאינו מקובל על רוב המנהיגים של החרדות המזרחית.
צדק בית המשפט כשאמר פעם שאין הוא חייב לדרוך על כל מוקש המוצב לפתחו. האמביוולנטיות של מנהיגי הציבור המזרחי וודאי לא הייתה צריכה להביא אותנו למצב שבו הורים (אשכנזים וספרדים כאחד) נשלחים לבית סוהר מפני שהם מסרבים לשלוח את ילדותיהן לבית ספר בשל איסור שהטילו על כך רבניהם. כך שמבחן הכוח הזה מותיר בעינה מידה גדולה מאוד של הפרדה מסוגים שונים בחלקים אחרים של מערכת החינוך.
אולי נכון היה להסתפק בכך שההחלטה העקרונית של בית המשפט הייתה מאפשרת לחץ שיביא לפתרון מעשי לקראת שנת הלימודים הבאה, ולא ליצור מאבק כוח בין בית המשפט לציבור החרדי, שתוצאותיו עדיין אינן ברורות ואין בו מנצח ברור, לגבי מקרה שאין עימו כל מסר כללי לגבי ההשלכות של שוויון ושילוב במערכת החינוך בכללותה.
רות גביזון היא הנשיאה המייסדת של מציל"ה – מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית
לפנייה לכתב/ת 
