הניצוץ חוזר לעיניים
סוף סוף חוזרים הכמיקל בראדרז למקומם הראוי על גג העולם. אלבומם החדש, "Further", כולל 50 דקות, אפס אורחים ו-100 אחוזי אדרנלין. גיא חג'ג' חזר להאמין באחים הכימיקליים
סוף כל סוף, אחרי שני אלבומים בינוניים ומטה, חוזרים The Chemical Brothers למקומם הראוי על גג העולם (או לפחות על גג ערימת הדיסקים שאתם צריכים לשמוע הקיץ).
הצמד, שהתפוצץ בניינטיז בגל הביג-ביט לצד הפרודיג'י, פאטבוי סלים, פרופלרהדס ואחרים, מצליח לשמור על פרופיל גבוה והצלחה יפה כבר עשור וחצי, בניגוד לשותפיו לרחבת הריקודים, כולל אלבומים במקום הראשון באנגליה, ואקסטזה בכל פסטיבל אליו הם מגיעים בשני צידי האוקיינוס.
זה לא אומר שכל מה שהוציאו אד סיימונס וטום רולנדז היה מעולה; בשנים האחרונות ראינו הדרדרות הדרגתית באיכות האלבומים של הצמד, גם כשהסינגלים הלכו חזק במועדונים, במצעדים ובטלוויזיה (זוכרים שפעם הייתה מוזיקה בטלוויזיה?). זה נראה כמו דלדול חומרים טבעי אחרי 15 שנות פעילות וכבר שקלתי להשלים עם המגמה. אבל אז הגיע, ברגע האחרון, Further. שמונה קטעים, חמישים דקות, אפס אורחים, מאה אחוז אדרנלין. סוף כל סוף.
סיימונס ורולנדז. משיגים את הילדים שהושפעו מהם (צילום: Hamish Brown)
סוף כל סוף עצמו סיימונס ורולנדז את העיניים, נתנו לכימיה החביבה עליהם להשתלט על הערוצים בקונסולת האולפן האדירה שלבטח מתחבאת במוחות המחוברים שלהם, וראו לנגד עיניהם העצומות סרט שחידש את מעיין היצירה שלהם.
הכמיקל בראדרס אף פעם לא הקליטו פסקול לקולנוע, ו-Further הוא כנראה הדבר הכי קרוב לכך שנקבל – פסקול דמיוני לסרט אקשן פסיכדלי וצבעוני בתלת-ממד. שמונה סרטים קצרים הופקו כדי ללוות את שמונת קטעי האלבום הזה ב-DVD מיוחד, וזו הבחירה הכי הגיונית שעשו האחים מאז לקחו את מישל גונדרי לביים להם את הקליפים הכי טובים של העשור הקודם.
סוף כל סוף נטשו האחים הכימיקלים את הפורמט הקבוע של ווקאליסט אורח. לאורך השנים הם אירחו זמרים נפלאים – הופ סנדובל, נואל גאלגר, ברנרד סאמנר, ריצ'רד אשקרופט, בת' אורטון, קיו-טיפ ואחרים. בניגוד לגרוב ארמדה, למשל, שתמיד פרשו שטיח פלייבק אדום ונתנו לווקאליסט התורן לפזז עליו כרצונו, כוחות העל המוזיקליים והדינמיים של הצמד רולנדז-את-סיימונס לא הורידו הילוך באירוחים האלה, ופעמים רבות הטיסו את האורח למחוזות שמעולם לא ביקר בהם. כולם הרוויחו.
שניים נגד העולם
אבל ב-Further הם עשו צעד אמיץ: הם לא הזמינו אף אורח. כמו בסטים שהם נותנים בפסטיבלים: רק שניים נגד העולם. והאלבום הזה הוא כנראה התיעוד הכי דומה לחוויית הפסטיבלים של הבראדרז מבחינת הדינמיקה, האנרגיה, האופוריה: סט בן שמונה קטעים מחוברים, אינסטרומנטליים כמעט לגמרי, רחבי יריעה ויצירה.סוף כל סוף הצליחו סיימונס ורולנדז להשתוות לפסגות האמנותיים של "Surrender", האלבום המבריק שלהם מ-1999. אז וגם עכשיו הם הרשו לעצמם אורך רוח, פתחו מנועים בהדרגה ולא כיוונו ישירות לרחבות הריקודים שבמועדונים אלא לחיבורים העצביים שבתוך המוח שלך, למסך הפלזמה שבדמיון. שהמצעדים ילכו ללקק לליידי גאגא, אומר האלבום הזה, אנחנו כאן בשביל המוזיקה. הסינגל הראשון, "Escape Velocity" הוא קטע מהפנט בן 12 דקות (!), אצבע משולשת נגד המצעדים ותחנות הלהיטים.
סוף כל סוף הצליחו רולנדז וסיימונס להשיג את הילדים שהושפעו מהם, הרכבים כמו Justice, הוט צ'יפ או Ratatat, שלקחו את היסודות שהניחו הכמיקל בראדרז ורצו איתם רחוק יותר ומהר יותר. "Another World" ו-"Swoon" הם תשובות מצוינות לילדים הנמרצים האלה, ויכולים לשבת בנוחות ביניהם במיקסטייפ.
סוף כל סוף הלכו הכמיקל בראדרז באמת רחוק יותר, כשם האלבום הנהדר הזה. כמה זמן חיכיתי שזה יקרה. הכמיקל בראדרז תמיד ניחנו, לצד היכולת הטכנית המרהיבה שמאפיינת גם את דאפט פאנק או פאטבוי סלים, בניצוץ. ניצוץ שהבדיל אותם מהשאר, שהניף אותם למחוזות פסיכדליים ומופשטים יותר, שהשאיר אותם מעל למים גם ברגעים טובים פחות. זה הניצוץ שעזר להם פעמים רבות לקחת רעיונות בינוניים או משומשים ולנסוק איתם למקומות חדשים שגירו את האוזן והזיזו את הרגליים.
באלבומים אחרים שלהם הניצוץ נוכח פה ושם, פעמים יותר ופעמים פחות, אבל ב-Further האחים מממשים כמעט מאה אחוז מהניצוץ, מהיכולת שלהם להפוך אלבום לארץ פלאות, בלי שום שיקולים זרים מלבד האמנות. סוף כל סוף.
לפנייה לכתב/ת 
