מטונפת, שעירה ומתה על זה
הלן היא גיבורת הספר הכי גס, בוטה, לא מתנצל ונוגע ללב שייצא לכן לקרוא השנה. ג'וליה פרמנטו מתלהבת מהשחרור הפמיניסטי של רב המכר הגרמני, "אזורי לחות"
אני זוכרת בדיוק מתי הייתה הפעם האחרונה שבה היה לי קשה להיפרד מספר. זה היה לפני שש שנים, עם "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט. את הרומן הכרסתני הזה קיבלתי ליום הולדתי. נכנסתי איתו למיטה ביום שישי אחרי הצהריים, ויצאתי ממנו (ומהמיטה) נפעמת במוצאי שבת, כשאני מתקשה להסתגל לעולם האמיתי.
כמה ייחלתי מאז אותו סוף-שבוע לחוויה דומה, של שכחת העולם שבחוץ והתמסרות טוטאלית לנציג מובחר מעולם הספרות וכמה מאושרת הייתי כשזה קרה לי שוב עם הרומן "אזורי לחות". מהרגע שבו ליטפו אצבעותיי את הכריכה הורדרדה ועד הרגע שבו הנחתי בחזרה את הספר על השידה עברו שש שעות מענגות.
מחברת הספר, שרלוטה רוש, היא מגישת טלוויזיה גרמניה וסלבריטאית מהזן הפרובוקטיבי והצבעוני. זהו הרומן הראשון שלה, ולטענתה הוא מבוסס ברובו על פרטים אוטוביוגרפיים. הוא מתפרס על פני מספר ימים בהם מאושפזת הלן ממל בת ה-18 בבית החולים עקב חתך חמור שנגרם מגילוח כושל במבושיה. הרומן כולו מסופר בגוף ראשון של הלן.
בזמן שהיא שכובה במיטה ומבושיה מדממים מפיסורה ושלל חוליים חינניים אחרים, הקורא נחשף לאט ובבטחה לחייה. היא מגוללת את קורותיה, מעלליה ותחביבה, רובם המכריע מיניים, מטונפים וקדחתניים. הקול האישי שלה הוא בוטה אך לא וולגרי, סקרן אך משועמם, חצוף אך מנומס, דל בשפה אך עשיר בדימויים. מלבד כל הגסויות, הלן גם נושאת עימה משנה פמיניסטית סדורה, רצון עז להחזיר את הוריה הגרושים ואפילו ניצוצות של טוב לב.
כך לדוגמא היא מספרת על היכרותה עם המאהב השחור שלה, אליו היא רצה להתנצל, אחרי שהבוס שלה עלב בו:
"שלום. סליחה. רק רציתי להגיד לך שמאוד התביישתי בגלל הבוס שלי."
"ראיתי את זה עלייך."
"יופי." אנחנו מחייכים אחד לשני, ואז אני מתחילה להיות עצבנית ולא מצליחה לחשוב על שום דבר יותר מוצלח מלהגיד:
"אז אני חוזרת לדוכן."
"את מגולחת?"
"מה?"
"את מגולחת?"
"לא, למה אתה שואל?"
"כי בא לי לגלח אותך אצלי בבית."
"מתי?"
"ישר אחרי העבודה שלך. כשסוגרים את השוק."
הקשר האירוטי בין השניים מבוסס כולו על טהרת גילוח המבושים. קאנל מתגלה כבחור מקצועי למדי, שחובש פנס ראש על על מצחו בזמן שהוא מגלח את הלן. הסיטואציה הזו היא רק דוגמא אחת מני רבות לחוויותיה הביזאריות של הלן הסקרנית.
פורנוגרפי? חתרני!
הקול הפנימי המשוחרר של הלן מנער את הקוראת מהרבה מעצורים שיש לנשים היום, אפילו מאלו שבכלל לא היינו מודעות אליהם. כבר בעמוד העשירי הצליחה רוש לכבוש אותי בתיאור החד והפשוט הבא:
"הרגליים, בית השחי, השפם, שתי האצבעות הגדולות בכפות הרגליים וגב כפות הרגליים. את השפם אני כמובן לא מגלחת אלא מורטת, כי כולנו כבר למדנו שאחרת צומחות שם שערות יותר עבות. בתור בחורה אני לא צריכה את זה. פעם הייתי מאוד מאושרת בלי כל הגילוחים, אבל מאז שהתחלתי עם השטויות האלה, אני לא יכולה להפסיק... בגלל שמבחינה נפשית אני מתנגדת מאוד לרעיון הגילוח, אני תמיד עושה את זה יותר מידי מהר ויותר מידי חזק. בדיוק ככה הבאתי על עצמי את הפיסוּרה האנאלית הזאת, שבגללה אני מאושפזת עכשיו בבית חולים. הכל בגלל מכשיר גילוח לנשים. תרגישי כמו וֶנוס. תהיי אֵלָה!"
ביקורות שמרניות טוענות כי הספר הוא פורנוגרפי, זול וצהוב. אני מצדי מצאתי בו רבדים חתרניים למדי ונראה שרוש יוצאת במלחמת חורמה כנגד פולחן האיסטניזם. דמותה-בבואתה, הלן ממל, היא מטונפת והיא מתה על זה. וכל תחביביה קשורים בהפצת חיידקים, והיא עושה זאת על ידי השתפשפות וישיבה מלאה על אסלות ציבוריות, טמפונים בהכנה עצמית ומה לא. בעיקר היא לא נגעלת ולא נרתעת מהפרשות הגוף שלה או של שותפיה לסקס אלא מרותקת על ידם.
מעבר לחקר ההפרשות הגופניות (שייספק הנאה מרובה לחובבי הז'אנר) ונפלאותיו של הגוף הנשי, שרלוטה רוש חושפת הרבה מן הפחדים שיש לנשים עם הגוף שלהן והיא עושה זאת בדרך כה עדינה ומדוייקת וכה לא מתריסה ופשטנית שאי אפשר שלא להצטרף אליה למסע כנגד הגועל מהגוף, הפחד מהחיידקים, הערצת הניקיון והטיפוח הפתולוגי ופשוט לומר; פאק איט.
אזורי לחות/שרלוטה רוש. מגרמנית: עופרה קק. הוצאת זמורה ביתן. 190 עמודים.
