איך נכנענו והסרנו את הסגר

פתיחת סגר הסחורות על רצועת עזה לאחר אירועי המשט והלחץ הבינלאומי מהווים התקפלות של ישראל, אבל הם מסתירים התקפלות מסוכנת עוד יותר שמתקיימת כבר שנים. מדוע בחרה ישראל לא לסיים את תהליך ההתנתקות מעזה; לא לעמוד מול אינטרסים מצריים ואחרים, המבקשים לשמר את אחריותה על הרצועה?

הרי ברור כי החמאס ניזון מהשליטה הישראלית על הרצועה, שמאפשרת לו לחמוק מלהיחשב ליישות מדינית עצמאית ואחראית, והעיקר – לא כבושה. במסגרת הפתרונות היצירתיים יכולנו אפילו להציע מובלעת של הרשות הפלסטינית בסמיכות לגבול עם ישראל, ובחסות מערך אבטחה בינלאומי שיתפעל נמל לרצועה מבלי שיהפוך לבסיס אירני. אז מדוע לא איתגרנו כך את הצד השני? משום שלא ברור לנו מה אנחנו רוצים, ועקב התחושה הכללית שהפלסטינים רוצים לפגוע בנו.

תשובה זו עוד נשמעת רציונלית ועניינית, נוגעת לשיקולי ביטחון חשובים. אלא שהשקט היחסי לאחר מלחמת לבנון השנייה הדגים כי ניתן להשיג ביטחון משופר מול טריטוריה עויינת דווקא כשלא שולטים בה, אלא לאחר שמגיעים מולה לאיזון הרתעתי.

בוודאי שמלחמת לבנון השנייה, שהיתה מרובת הרוגים לבנונים, חיזקה את הקיצוניות של השיעים ואת כוונותיהם העויונות. אבל באופן יוצא דופן החלטנו לא לפעול ביחס לכוונות זדון אלא ביחס לפעולות בשטח. כלומר: לא אפשרנו לכוונותיהם והצהרותיהם של הלבנונים לנהל אותנו, קבענו קווים אדומים, ונמנענו מלשוב ולשלוט בדרום לבנון ובנתיבי הברחת הנשק אליה רק כי מתכננים שם נקם.

זה טוב, חשוב ואף הכרחי להכיר בשלל הרצונות והכוונות של העם השכן, להתייחס אליהם ולהתחשב בהם במידת ההוגנות וההיגיון הבריא. מאידך, לבסס מדיניות רק ביחס לרצונות של מי שאתה מסוכסך איתו - זו כבר התבטלות.

מי עושה את זה, אתם שואלים? למשל מי שטוען כי לא ניתן יהיה לסגת מהשטחים עד שהפלסטינים לא יכירו בנו כמדינה יהודית או עד שיפסיקו לרצות לשלוט בכל השטח שמהירדן לים. חוסר הנפרדות התודעתית ולמעשה ההתבטלות בפני הרצונות, השאיפות והכוונות של הפלסטינים הוא גורף ומפתיע ובא מהשמאל הממורכז ועד הימין הישראלי - למעט הגרעין הקשה ביותר של ארץ ישראל השלמה.

עמדה תבוסתנית זו מניחה שכל בטחוננו תלוי בתודעתם של הפלסטינים, ושאם רק נפסיק לשלוט בהם הם יעשו בנו שפטים. הריאליים יותר טוענים, למשל, כי נסיגה מהשומרון תוביל לקסאמים על תל-אביב.

אם כך, נעשה ניסוי מחשבתי קטן – אתגרו ישראלי ממוצע, כזה שברמה העקרונית איננו מנאמני ארץ ישראל השלמה, בהצעה שצה"ל יישאר בשטחים כמו היום, עד לחתימת הסכם שלום יציב, אבל ללא התנחלויות ועם מינימום מחסומים פנימיים. הסבירו לו שכך הכדור יהיה במגרש הפלסטיני והמשטר הלא שוויוני בשטחים, שסותר את מגילת העצמאות ואת עקרונות הדמוקרטיה, ייפסק. סביר להניח שתגובתו תהיה: אתם בכלל לא מבינים את הבעיה, הפלסטינים לא רוצים אותנו פה. היינו מתפשרים בשמחה אם הפלסטינים היו רוצים בכך גם.

תשובה כזו, בוואריאציות שונות, קיבלתי כמעט כל פעם שהעליתי את ההצעה בפני משפחה וחברים. אין קשר לשיקולי ביטחון מנומקים או אמונה בקדושת האדמה. ישראלים רבים פשוט מתקשים להתנתק ממה שהפלסטינים רוצים או מתכננים.

אולי פרשיית הזגזוג ביחס לסגר היא הזדמנות לצאת מעבדות מנטאלית לחירות, להבין מה אנחנו רוצים במנותק משכנינו ומהעולם. אם אנחנו רוצים רוצים להיות מנותקים מרצועת עזה – עלינו להתנתק ממנה באמת; אם אנחנו רוצים משטר דמוקרטי בכל מדינת ישראל – עלינו לבחור לסיים משטר אפלייה בין אזרחים-מתנחלים פריבילגיים לנתינים פלסטינים. לאחר שנבחר עקרונית, נוכל לחשוב אם הכוונות והשאיפות של הפלסטינים צריכות או לא צריכות להזיז אותנו משאיפותינו אנו.

יריב מוהר, חוקר הסברה