זוגיות: מי אמר שפשרה היא בהכרח חולשה?
נראה שהפשרה הפכה, במיתולוגיה הרומנטית, לאוייב הקשר ולאיתות מסוכן על סבל ממושך הצפוי לזה שמתפשר. לפעמים "פושר" הוא בדיוק הטמפרטורה הנכונה. על הפֶשֵר של הפשרה
יש אמונה, שאני רוצה להתקומם כנגדה, שהפשרה מייצגת חולשה, שהיא מקטינה את הערך העצמי של המתפשר ומורידה מערך האדם שהתפשרנו לגביו או לגביה.
אז קודם כל, ברצוני להזכיר שמה שפושר הוא לעתים קרובות מה שנכון. אנחנו לא יכולים לשתות מרק רותח, וגם לא קר. המים במקלחת פושרים, באמצע בין הקפוא לרותח. אלו המים הנעימים ביותר, במיוחד בימי הקיץ הלוהטים. וכך גם לגבי הפשרה, אם נתעמק מעט במשמעות האמיתית של המושג, כפי שהוא מתרחש בחיים עצמם, ביחסים בין בני אדם.
הפשרה בזוגיות מתרחשת בדרך כלל כתוצאה של כמה רצונות שלנו, שמתנגשים ביניהם. אנחנו רוצות אותו חזק ומאופק, כזה שיוכל להתגבר על מכשולי החיים בלי להניד עפעף, ואנחנו רוצות אותו עדין ורגיש, כזה שניתן לשוחח איתו עד עלות השחר. אנחנו מחפשים אשה חכמה וחזקה, כזו שתצליח להיות שותפה לחיים שיודעת לנהל בית, לתרום לפרנסה ולחנך. אנחנו מחפשים גם אשה רכה ונשענת, כזו שנוכל להרגיש לידה גברים שבגברים.
מנסים וטועים, טועמים ובודקים, ומתחילים לברור
אז אנחנו יוצאים לעולם, מנסים וטועים, טועמים ובודקים, ומתחילים לברור: חזק מדי, עדין מדי, גדולה עלי בכמה מספרים, תלותית מדי עבורי... בדרך אנחנו מתחילים להבין שאי אפשר הכל, שעצם הבחירה באדם אחד מבין כל האפשרויות שבעולם הוא כבר פשרה.
בתוך התהליך הזה, יש הרבה מקום לפשרה, או במלים ניהוליות יותר ברוח הזמן: גיבוש סדר העדיפויות שלי. כפי שעושה מי שמחפש דירה, הוא חושב ומחליט מה חשוב; חשוב לי המיקום? המחיר? הגודל? מה יותר חשוב לי ועל מה אני מתפשרת? בדיוק ככה, גם ביצירת קשר זוגי, מתרחש תהליך כזה, שחלקו מודע וחלקו לא מודע. וכדאי מאוד שיהיה כמה שאפשר תהליך מודע, עם נכונות לגלות מהי הפשרה הטובה ביותר עבורי ועבור הקשר שאני בונה.
תהיה זו אשליה לטעון "לא התפשרתי"
אין בטור הזה שום עצה, ולא הוראות פעולה, אלא רצון להאיר את תהליך הבחירה והפשרה באור אחר. לתת פשר לפשרה, לאפשר לראות עד כמה הפושר הוא הנעים והאפשרי, הוא הנכון לנו יותר מכל. תהיה זו אשליה לטעון "לא התפשרתי". לרוב, מי שאומר זאת, למעשה מתכוון: "אני שלם/ה עם הפשרה שעשיתי, ויתרתי על דברים שאני יכול/ה לחיות בלעדיהם, ובחרתי באדם שמאפשר לי את הערכים החשובים והחיוניים לי ביותר". במילים אחרות: הייתי נאמן לעצמי, פעלתי לפי סדר העדיפויות שלי.
הפחד של נגה דולבק מפני פשרה, אם יורשה לי לפרש את הטור, נראה יותר כמו פחד מעצם הרעיון של הקשר הממושך. הוא כלל לא קשור בבחור זה או אחר. הפשרה, או הבחירה שהיא מתקשה לעשות, זו הבחירה בקשר ארוך לעומת היתרונות של הרבה קשרים קצרים.
ברור שאת צודקת, נגה, בחיים שיש בהם זוגיות ומשפחה יש חורים וכתמים, יש רגעים קשים ורגעי עצב ומאמץ. אבל, האם זה לא ככה בכל אורח חיים? האם בחיים של קשרים קצרים אין רגעי שפל? גם בכך שאת בוחרת להיות רווקה, ולהחליף חבר בכל שנתיים-שלוש, יש פשרה. את מתפשרת, או מוותרת, על נכסים כמו ביטחון, בנייה של משפחה, הקמת מערכת חברתית קבועה וכל מיני יתרונות נוספים.
אף אחד לא יכול לומר איזו בחירה עדיפה. מוסד הזוגיות עובד, עבור רבים, אבל כידוע לכולנו, אצל רבים אחרים לא חיים יחד באושר עד זיקנה ושיבה.
אז ידידיי הרווקים והרווקות, הגרושים והגרושות, שבחרו (בינתיים?) בדרך האי-זוגית, יש לי חדשות בשבילכם: גם אתם מתפשרים! יש דברים שאתם מוותרים עליהם, ביודעין או שלא ביודעין, וזה בסדר גמור. רק לא להתנשא בבקשה מעל אלו שהחליטו על פשרה מסוג אחר.
מי שרואה עצמה כמתפשרת, יכולה לומר בגאווה - אני התפשרתי! היה לי אומץ לבחור, להחליט על סדר העדיפויות שלי. היתה לי את הבשלות והחכמה להבין ש"תפסת מרובה – לא תפסת". הפשר שאני מציעה למילה "התפשרתי" הוא שאני נותנת לעצמי להתפתח בחיים, לבחור בחירות, להעז לשנות ולעצב את גורלי, מתוך ידיעה שבכל בחירה יש פשרה.
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות,
ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
