איך נסדק האמון בבג"ץ גם אצלי
כש"הכל שפיט" הופך כל אחד לשופט. במקום לשמר את חזקת החפות סייעו בתי המשפט ליצירת בושה ערכית ומוסרית
למה בעצם לא יצאתי להגן בחירוף נפש על בג"ץ בפרשת עמנואל?
הרי אני חבר טבעי במועדון שלטון החוק והסדר. כל חיי תמכתי בעליונות המשפט, שמקורו בתהליך ההסכמה הדמוקרטי, על פני כל דברי החקיקה האחרים – דתיים, צבאיים או מרושעים. אז מה קרה פתאום? מה, גם אני ב"רעים"?
נכון, בג"ץ עמנואל נראה לי כהצטברות של כל ההחלטות הלא נכונות, אסופה של טיפשויות ומופע של מניפולציות רגשיות וסחטניות מהמדרגה העליונה. אבל כל זה לא מנע ממני בעבר להתייצב ולומר – גם כשהפסיקה הייתה מנוגדת לחלוטין לדעתי - כי אני תומך בה. כי בלי כללי משחק אין משחק. שוברים את הכלים ואין יותר משחקים. הפעם לא הצלחתי לגייס את עצמי.
משהו עמוק נשבר בתוכי. גם אני שייך לאותם עשרות אחוזים שזכו השבוע לכותרת: "ירידה חדה באמון הציבור במערכת בתי המשפט". אני לא יודע מה הסיבות של 30 האחוזים האחרים, אבל סיבותי שלי ברורות לי מאוד. וכואבות.
זה מתחיל אי שם, רחוק, באמירה ש"הכל שפיט". לאט לאט, מבלי משים הפכנו לחברה שבה כולם עורכי דין וכולם עבריינים בפוטנציה וכולם שופטים את כולם. אם הכל שפיט, אז בית המשפט הוא המוסד העליון של החברה. אליו מתנקז הכל וממנו נובע הכל. אבל אני לא רוצה לחיות בחברה שכזו. אני מאמין במוסדות קהילתיים אחרים, מפשרים ומגשרים. המשפט חיוני, בתי המשפט הם הכרח שאי אפשר בלעדיו, אבל הם לא חזות הכל. אני מאמין בשיחה, בדיאלוג בהידברות ובפשרה ביני לבין בני הפלוגתא שלי. אני לא רוצה שופט נוכח בכל אחד ממימדי חיי. יש מקומות שבהם אני פשוט לא רוצה סעיפים, תקנות, פרשנויות מתחכמות של עורכי דין מיומנים. אני רוצה לחיות עם בני אדם פשוטים כמוני, לדבר איתם, לריב ולהסכים. אבל לא לתבוע ולא להיתבע על כל דבר.
ועוד: בחברה שבה "הכל שפיט", גם כל אחד שופט. כל אחד יודע מראש, בלי משפט, ש"ההוא מושחת" ו"זה גנב", ו"ההיא מועלת". בישראל נשחקה לחלוטין חזקת החפות. כל פרשיה קטנה מנופחת למידות ענק ומנגנוני הצדק, המשטרה, הפרקליטות ולפעמים אפילו בתי המשפט עצמם שותפים פעילים ויוזמים לשחיקתה של "חזקת החפות" בישראל. תשאלו את אולמרט, הוא יודע. כל אחד – אתה ואת ואני – אשם! אלא אם כן נצליח להוכיח את חפותנו. ולא ראיתי את בתי המשפט שלנו מגנים בחירוף נפש על חזקת חפותו של איש. נהפוך הוא, לא אחת אני מרגיש שגם ההם עם "המזג השיפוטי", הם חלק ממנגנון הפגיעה בי ובחזקת חפותי.
העובדה שפרקליטות המדינה ששה להגיש כתבי אישום, היא טבעית – זה תפקידה. אבל המעבר הקל, החלק והבלתי נסבל של פרקליטים ופרקליטות האמונים על תביעה והאשמה, מגלימת התובע לכס השופט, הפכו בעיני הסובייקטיביות את אולם המשפט לזרוע הארוכה של התביעה. אין שם מספיק שופטים "שלי", שהיו פעם עורכי דין, שמבינים את נפש הנתבע המתגונן. המזג השיפוטי הכללי השורר במקומות האלה הוא מזג של קטגורים העומדים כנגדי ולא של סנגורים המאמינים בי ובטענתי. ואם הם לא מאמינים לי אני לא מאמין בהם.
איני יכול להתעלם מחלקה של מערכת המשפט במציאות העוולה שבה אנחנו חיים. אנשיה הכשירו את מפעל ההתנחלויות, הכפיפו עצמם לשיקול הביטחוני השיקרי והכוחני, נכנעו מראש לכל תעלולי המתנחלים. איפשרו לפליטי שייח ג'ראח להיזרק פעם שניה לרחוב בשמנו. ואם אתם באמת מתעניינים - ראו את העלמת העין שלהם ממערכת בתי הדין הצבאיים שהיא במקרה הטוב עלבון לאינטיליגנציה השיפוטית, ובמקרה הנפוץ – בושה ערכית וחרפה מוסרית. מערכת שיצרה ועודנה שותפה לכאלה עוולות היא בעבורי מערכת משפח ולא משפט ואין לי אמון בה.
אתם שם למעלה, תעשו משהו. זה די מאוחר אבל לא מאוחר מדי. אשמח לעזור כדי להחזיר את עגלת הצדק אל מסלול המופת הראוי לה.
בג"ץ. ירידה באמון
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
