העם שבגולן: על תושביה של טוסקנה הישראלית

מי אתה אליעזר טויסטר? בלהט, עם ברק בעיניים, התרפק אליעזר על עברו המשפחתי. הוא נולד בצפת של פעם. אבי סבו (סבא רבא), שאליעזר קרוי על שמו, נולד בצפת, דור שלישי למשפחה צפתית. נולדו לו עשרה ילדים, לימים שמונה מהם היגרו לארצות הברית ולאוסטרליה. בארץ נותרו שניים - שלום ורבקה – שדגלו באחיזה בארץ הקודש וסלדו סלידה עמוקה מ"חלוקה" ו"שנור" במקום עמל ויזע.

מטעי הזיתים פה מספקים שמן לכל העולם (צילומים: פועה בר, טבע הדברים)

אליעזר הזקן, אדם דתי–ציוני, ששימש ומשמש סמל להגשמת תחיית המולדת (עשירי המשפחה בארצות הברית הוסיפו את דיוקנו על ההמחאות שלהם. שילוב מצוין של ממון וציונות...). שלום, בנו של אליעזר וסבו של אליעזר הצעיר, המשיך באותה הדרך והתפרנס מחקלאות ובעיקר מגידול זיתים (תמונתו מתנוססת באתר הבית של טויסטר, ועל בית הבד שלו). אליעזר הצעיר זוכר בערגה כיצד הילדים והנכדים של סבא שלום היו עוזרים לו בעבודות הגיזום, ההשקיה והמסיק.

סיפורי בדים

"אני רוצה להיות איכר", החליט אליעזר הצעיר בהיותו ילד, ואכן לימים הוא הגשים את החלום. בשנת 1972 עלה אליעזר טויסטר עם משפחתו לגולן והתיישב בגבעת יואב. בשנים 1974-5 נטע אליעזר עצי זית בשטח של 30 דונם, שמצוי עד היום בסמוך למצפה אופיר, וב-1994 הקים בית בד בחצר ביתו. כיום מגדל אליעזר 4,500 עצים ששייכים לחמישה זנים שונים, שנבדלים זה בתכונות השמן, כמו מידת החריפות והבושמיות.

מקורו של זית הבר הוא בישראל ובדרום סוריה. גם כיום ניתן למצוא אותו בחורש הים תיכוני בכרמל, כשהוא בצורת שיח גבוה ודחוס, ופירותיו קטנים עם ציפה דקה (זית הבר מהקדומים ביותר בעולם נמצא בארץ ישראל בחפירות ארכיאולוגיות בנחל אורן בכרמל, מלפני כ-10,000 שנים). תרבותו של הזית החל לפני כ- 6,000 שנה. מאוחר יותר הביאו אותו סוחרים פניקים ממזרח התיכון ליוון, ספרד וארצות נוספות באגן הים התיכון.

כיום ארצות אגן הים התיכון אחראיות לרוב המוחלט של תפוקת שמן הזית בעולם, כאשר בראשן ספרד, איטליה ויוון. מדינות מובילות נוספות בתחום הן טורקיה, תוניסיה וסוריה. בישראל ובכמה ארצות באגן הים התיכון פיתחו זנים שונים של זית, שכאמור נבדלים ביניהם בתכונות שונות הקשורות לתפוקה, ריח וטעם השמן. בין הזנים בכרמי הזיתים של אליעזר ניתן למצוא את הסורי (נפוץ באזורנו. ממנו הופק רוב השמן בימי קדם. מקורו בלבנון), הנבאלי בלאדי (זן א"י הדומה לזן הסורי, אך מבשיל לפניו), פיקואל (זן ספרדי מחבל אנדלוסיה), פישולין (מקורו בדרום צרפת) והקורוניקי (מקורו בכרתים).

"מנוחת הלוחם", אליעזר טויסטר ואנוכי על כוס יין משובח בתוצרת מקומית

בישראל נטועים כ-200,000 דונם של זיתים, ומהם מייצרים מדי שנה 6,000 טונות של שמן ועוד כ-17,000 טונות זיתים למאכל. הכמות הזו אינה מספקת את דרישות השוק המקומי, מאחר שבארץ צורכים מדי שנה כ־22,000 טונות זיתי מאכל (משלימים את החסר בייבוא מיוון ומטורקיה), ו- 14,500 טונות שמן זית (מייבאים מירדן, מהרשות הפלסטינית, מטורקיה, מיוון, מאיטליה ומספרד(. התכנית בארץ לעתיד הלא רחוק היא לספק את כל התצרוכת המקומית ללא צורך בייבוא.

הברק של העבר נמוג מעיניו של אליעזר כשהוא מדבר על ההווה והעתיד, ותחושה של אכזבה קלילה עולה מנימת קולו. ילדיו אינם חולמים להיות איכרים. "צפת שלי איננה היום", הוא אומר, ולשאלה מה יהיה כשיחזירו את הגולן, עונה אליעזר בנחרצות: "אני לא מאמין שנעזוב את הגולן".

מה בין דמשק והולנד?

למחרת היום נפגשתי עם ראובן סיץ, ממושב אליעד. סתם בחירה אקראית. למרות זאת, מצאתי חיבור מעניין ומסקרן עם סיפורו של אליעזר טויסטר. ראובן הוא אדם חביב, שופע בדיחות וחוש הומור. קפה ועוגיות מעשה ידיה של פלי אשתו, ומיד לשאלה מיהו ראובן סיץ. גם במקרה הזה הפליג ראובן אל העבר, שהחל בארגנטינה. סביו של ראובן הגיעו לארגנטינה מרוסיה בראשית המאה ה-20 (1905), במסגרת פועלו של הברון הירש (איק"א).

זה האחרון הקים כמה מושבות חקלאיות בערבות ארגנטינה עבור יהודים ממזרח אירופה ורוסיה, שנרדפו על ידי השלטונות. סביו של ראובן התיישבו בריברה. בתקופת השיא חיו בריברה 4,500 יהודים. חייהם לא היו קלים כלל וכלל, אך למרות זאת הייתה התארגנות קולקטיבית שנשענה רבות על רעיונות סוציאליסטיים - מרכזי תרבות, עיתון מקומי, קואופרטיבים שונים ובתי חולים. לימים התרוקנו המושבות הללו ממרבית היהודים, וזאת מסיבות רבות, ביניהן כלכליות וחברתיות.

אוטוטו עולים ארצה, משפחת סיץ בארגנטינה

כאז כן עתה, אביו של ראובן ברפת המשפחתית

ראובן עלה לארץ ב- 1979 עם אשתו פלי ובתם הקטנטונת. כבר בארגנטינה הם החליטו שהם עולים לגולן. למה? חבל ארץ ירוק, בתול וגדוש מורשת קרב, והזדמנות להיות חלק מהעשייה המשותפת למען הארץ. כשנה לאחר עלייתם ארצה התיישבו ראובן ובני משפחתו באליעד.

לראובן יש רפת חלב לתפארת, כרמי זיתים לשמן, שאותם הוא מגדל באופן שונה מאליעזר, וחיטה. למה חיטה? זה מהבית בארגנטינה. חיטה מסמלת את המזון הבסיסי – הלחם. עבור ראובן החיטה היא סמל הקושר אותו לבית ולמשפחה, שהייתה פעם מעבר לאוקיינוס.

הזן הנפוץ בארץ בפרות לייצור חלב הוא זן שחור-לבן ישראלי, שפותח במשך שנים על ידי הכלאה בין הזן הדמשקאי, שעמיד למחלות, לבין הזן ההולנדי, הידוע בכינוי הולשטיין ומקורו באזור פריזלנד שבהולנד, וכן זן קנדי. הפרות האלה מניבות חלב במשך שלוש-ארבע שנים (שלושה-ארבעה מחזורי חליבה), מה שאומר שבתקופה הזאת הפרה ממליטה שלוש עד ארבע פעמים. תפוקת החלב מגיעה היום בישראל לכ-12,000 ליטר לתחלובה.

עבודת הרפתנות קשה ביותר, והיא דורשת תשומת לב ומעקב יומיומי בכל שבוע: מניעה של ייצור מוגבר של חלב שעלול לגרום לבעיות רפואיות, הספקת תזונה מאוזנת, סידן בכמות מספקת בימים הראשונים לאחר ההמלטה, הבטחת תקינות ובריאות העטינים, ניקיון הרפת ועוד. לא פשוט, ולמרות זאת היכרותי עם רפתנים מלמדת שאלה אוהבים את עבודתם ולא מוכנים לוותר עליה. התבוננתי על הפרות המצוחצחות והיפהפיות הללו, ותהיתי איך הן מצליחות לגרור כאלה עטינים גדושים...

לא מוכן לוותר על עבודתו, ראובן ברפת שלו

ההווה של ראובן עמוס סיפוקים ושמחה. ראובן אוהב את המקום. ומה בעתיד? ראובן מקווה שהבן, ששירת בגולן וקשור למקום מאוד, ימשיך לנהל את המשק. ומה בנוגע לנושאים ברומו של עולם, כמו ממשלת ישראל והחזרת הגולן? בנושאים הללו יש לראובן המון ביקורת. לטענתו האנשים החיים בגולן קורצו ברובם מחומר טוב, אבל המדינאים רחוקים מהעם ונוהגים על פי אינטרסים שאינם תמיד ענייניים. לטענת ראובן, המדינה עוברת היום את אותו תהליך שעבר ריברה בארגנטינה – כפר שהתחיל עם להט אידיאולוגי והתפרק כש"סיר הבשר" תפס את מקומו של החלום וההגשמה. ראובן לא היה רוצה לעזוב את הגולן, אך אם תהיה החלטה מדינית דמוקרטית הוא יפעל כיאה לאזרח במדינת ישראל...

לול, הדור ה-3

ביום השלישי ביליתי בביתם החם של רמי ואטל גור, שבגבעת יואב. רמי הוא חקלאי, קצת אחר מקודמיו, ואטל היא מורה להיסטוריה, שבימים אלה מתמודדת עם עבודת הדוקטורט שלה, המתרכזת בפיתוח שיטות ודרכי הוראה עניינית ויעילה של תחום ההיסטוריה בבתי ספר תיכוניים. רמי נולד ברחובות וחי בנעוריו במושב משמר השבעה שבמרכז הארץ. גם הוא היה בן למשפחה חקלאית שרכשה את ידיעותיה מבתי ספר חקלאיים כמו נהלל ומקווה ישראל.

למשפחה היו פרדסים ומטעי פקאן. רמי לא גילה כלל עניין בחקלאות ("מטלה שהפריעה לחיי השגרה של הנעורים"), ואחיו, שלימים למד בפקולטה לחקלאות, הלך בתלם אחר הוריו. חלפו שנים והאווירה החקלאית שספג רמי בנעוריו כבשה אותו עם לימודיו בפקולטה לחקלאות. במסגרת התואר השני שלו התמחה בפיזיולוגיה של עופות. במשך שנתיים עבד במחלקה הגנטית באיגוד משקי עופות לרבייה. לאחר מכן השקיע כשנתיים בפיתוח עוף חדש למאכל, הלא הוא ברווז המולארד.

לולים משוכללים לגידול אפרוחים, מעבירים הודעות ישירות לנייד בכל שינוי

אולם, משנוכח שללא קרקע לרגליו ומשק כלכלי לא יוכל לפתח את הענף, החליט לבסס את עצמו כחקלאי. בשנת 1981 עלה לגבעת יואב עם אטל, אשתו, במטרה להיות חקלאי. חבלי הקליטה היו קשים, שכן ב- 1985 התפרקה האגודה החקלאית השיתופית של המושבים וכל אחד נדרש להיות אדון לעצמו. על פניו זה נראה נורא, אך מבחן הזמן הוכיח שבכל הנוגע למה ששייך לפרט הוא מוכן להילחם על כך בחירוף נפש, ולהצליח. משפחת גור התנסתה בכמה ענפים חקלאיים: גידול שושן צחור לבצלים, בננות, קומקווט וגם לולי רבייה לטיפוח עופות. לימים הפכו לולים אלו ללולי טיפוח להודנים.

רמי, שכישוריו אקדמיים, מנהל את הלולים שלו כמעבדה סטרילית לכל דבר. שש פעמים בשנה מגיעים ללולים שלו אפרוחים בני יומם. אלו מוכנסים ללולים נקיים ומחוטים. העובדים, כולל רמי, מחויבים ללבוש בגדים ונעליים מיוחדים, נקיים מחיידקים ודומיהם, כדי למנוע כניסה של מחלות ללול. כל מערכות החימום, האוורור, המים והמזון ממוחשבות. שינוי קל בטמפרטורה של הלול מובאת לידיעתו של רמי בעזרת הטלפון הסלולרי המחובר לכל המערכות הממוחשבות. כזה הוא הלול בעידן הטכנולוגיה – מדהים. אני בכל אופן נהניתי מהביקור בלולים, כשהאפרוחים, שבאופן אינסטינקטיבי תרים אחר אמם, אצו רצו אחריי בהמוניהם. ממש משעשע.

בשנת 2001 חבר רמי לפרופ' מזרחי מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. בשנים האחרונות עוסק פרופ' מזרחי בטיפוח מינים וזנים של פירות טרופיים, וביניהם הפיטאיה. הפיטאיה היא שם כולל לפירות של כמה מיני צמחים השייכים למשפחת הקקטוסים ולסוג Hylocereus. הפרי דומה לזה של הצבר (סברס), ובחקלאות פיתחו זנים שונים שנבדלים בצבע ובמידה מסוימת בטעם ובארומה. כמו כל בני משפחת הקקטוס, גם הסוג הזה מקורו במרכז אמריקה ובדרומה. לפני כ-50 שנה הובא הצמח לדרום, וייטנאם ושם מגדלים אותו עד היום בהצלחה.

בארצות אסיה זכה הפרי לכינוי "פרי הדרקון", ואחד המינים אפילו ידוע בכינויו "ביצי הדרקון" (מעניין מדוע). לארץ הובא לפני כעשר שנים ונמצא כל העת בתהליך של פיתוח זנים, שנעשה על ידי פרופ' מזרחי. אין ספק שיש בזה המון אקזוטיקה, אך קשה לומר שיש בזה הרבה רווח. רמי, שהוא סקרן ובעל יצר התנסות, ממשיך לגדל פיטאיה ושותף לניסויים של פרופ' מזרחי. לדבריו, זה גידול מעניין, ולא נורא לחקלאי כמוהו לשחק עם הפיטאיה אף על פי שהגידול אינו רווחי.

ביקוש רב לשקד הישראלי המצטיין בצורה יפה ובטעם טוב

מה הלאה? רמי מאמין באופטימיות רבה שהילדים ייכנסו בעתיד לעסקים החקלאיים כמנהלים של המשק. ההיקפים גדולים והמלאכה מרובה ולא קלה. בינתיים נהנים הוא ואטל מחיי היומיום, מארבעת הילדים המוצלחים והאהובים ומאירוח של מגוון רחב של חברים הפוקדים את ביתם לעתים תכופות. ומה באשר להחזרת הגולן? ביומיום זה לא מטריד אותו. "האם אדם שנכנס לרכבו ונוסע לעבודה מעלה על הדעת שתקרה לו תאונה?" כך גם המחשבה של אם יחזירו. לדעתו זו נאיביות לחשוב שהחזרת הגולן תביא לשלום, וכל מה ששכננו הערבים רוצים הוא שנעזוב את האזור והמצב יחזור למה שהיה לפני קום המדינה.

עברו עליי שלושה ימים נפלאים שבמהלכם רכשתי לעצמי חברים חדשים שקורצו מחומר טוב. לא הייתי צריכה לחטט בארכיוניים ציוניים ולא לדמיין איך היו או הרגישו האנשים. פשוט דיברתי אתם ונגעתי בהם. הם בונים את מה שתהיה בעתיד הרחוק ההיסטוריה של הגולן, בדיוק כמו של "צפת של פעם" וריברה שבארגנטינה.

קינחתי בטיול נפלא בנחל מיצר. יחד עם רמי ירדנו ליהנות מפריחת השקד והכלניות, מלבלוב אלוני התבור ומן השקיעה המופלאה מעל הכינרת. היה שווה...

• הכתבה פורסמה בגיליון יוני של הירחון "טבע הדברים"
  

• מתנה לקוראי ynet: גיליון היכרות מתנה למגזין טבע הדברים/ילדי טבע הדברים