לפעמים אין ברירה טבעית

הפרעת הקשב של הברירה הטבעית

כבר 30 שנה שאני אוהבת את "הברירה הטבעית". הייתי ברבות מהופעותיהם וכל הדיסקים שהוציאו גרים על המדף הביתי, וגם שמחתי לשמוע את הביצוע המופתי, האיטי והמרגש באמת של שלמה בר ל"סליחות" - אבל לצערי, את "בסוד תפילת ערער", הדיסק החדש שלהם, לא אוכל להכניס הביתה. והכל בגלל שיר אחד.  

הברירה הטבעית. מסר מאכזב (צילום: אריאל ואן סטרטן)

"גברת ריטה לין" נוצר למלים של יעל אופנבך, בת זוגו של שלמה בר, והוא שיר שכולו שנאה עזה והאשמה גורפת של אמהות לילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז, במצב העגום המיוחס לילדים האלה, כשאמותיהן החליטו שייטלו ריטלין. איפה האבות בסיפור הזה, לא נדע. למה להכביר מלים - הנה מילות השיר:

שלום לך גברת ריטה/ לבית משפחת לין

מדוע אינך מקשיבה / אינך מקשיבה לילדים?

נכנסת מתוך חלום/ אל תוך חלום חדש צלול

החלפת הרוך החום/ בחלום חדש חלול

אני רוצה לעלות להר/ לטפס על העצים

להרגיש את המים/ הזורמים בנחל/ הבוץ הנדבק בסנדלים

אוי גברת ריטה / לבית משפחת לין

אטמת אוזנך/ אינך מקשיבה לילדים

מתוך חלום אל תוך חלום/ חדש חדש צלול

הכנסת את החלום לתוך קופסא/ והאמון חלול

אוי גברת ריטה/ ריטה לין/ אמא חדשה/

רוצה לרוץ מהר ולהספיק/ לעוף כמו חץ למטרה

בסולם בו את עולה למעלה/ כל השלבים מחוזקים

הרופפים נשליך הצידה/ אל ארץ הצללים

ובכן, על פי אופנבך ובר, ילדים שנוטלים ריטלין נולדו לאמהות קרייריסטיות, אטומות, לא מקשיבות, ממוקדות בעצמן, שתלטניות ודורסניות, שמטפסות מעלה בסולם ההצלחה תוך כדי הזנחה פושעת של ילדיהן. ללא ספק, מלחמת התרבות סביב הריטלין עולה מדרגה, או שמא מדרדרת לתהומות של בורות: ילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז אינו סתם ילד שרוצה לטפס על הרים ועצים - זהו ילד שאינו יכול להפסיק לטפס, או לדבר, או להתנועע, גם אם הוא רוצה בכך מאוד.

עטיפת האלבום החדש "בסוד תפילת ערער"

זהו ילד שלא יוכל להשלים ציור, לבנות עפיפון, להרכיב פאזל ולשחק כדורגל עם החברים שלו - במידה שנותרו לו כאלה - מבלי שמשהו ישתבש, מפני שאין לו יכולת להתמיד אפילו בעיסוקים מהנים. זהו ילד שלרוב רוצה להקשיב לאחרים, אבל לרוב אינו מסוגל.

הוא גם מועד לפציעות, פגיעות ובילוי בחדרי מיון מפי שאין לו היכולת להיזהר ולשלוט באימפולסיביות שלו. וכן, זה גם ילד שאינו יכול למצות את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלו, בבית הספר או מחוצה לו, מפני שמוחו מחווט כך, שאי אפשר ללא עזרה ותיווך.

ולפעמים, כשאי אפשר אחרת, ילדים כאלה נזקקים לריטלין. וכן, לעיתים ממהרים רופאים לרשום לילד את התרופה ללא אבחון נאות, ולעיתים מערכת החינוך לוחצת על הורים לעשות בה שימוש - אבל המצב המתואר בשיר מייחס לעשרות אלפי אמהות בישראל התעללות בילדים. בשמן של נשים - וגברים - שעברו את מסע הייסורים עם ילדיהם עד ההחלטה הקשה, הכואבת והבעייתית לתת להם תרופה, אני מוחה על תערובת הטמטום והשנאה שבשיר הזה: מצטערת, לא קונה את ההבל, העוינות והדיסק.

א מחייע?

"יידיש היא געגוע", אמר השבוע כבוד הנשיא בפורום הספרות החודשי שהוא מקיים במשכנו, והפליא לתאר את תולדותיה - אבל לא את נסיבות מותה האמיתיות. היטלר וסטלין אשמים, מובן - אבל האחריות על המשכיותה וקיומה של השפה הזאת נמסרה לקומיסארים של תרבות בישראל הקטנה והמתחדשת, והם לא רצו בה.

הנשיא מזכיר כיצד נזף בן גוריון בניצולת שואה שנאמה ביידיש, אבל הוא לא מזכיר בריונים שפוצצו הצגות תיאטרון, איומים על חייהם של שחקנים ועורכי עיתונים, אינדוקטרינציה שיטתית בכל מערכת החינוך נגד גילויי ה"גלותיות" של דוברי היידיש. וכמובן את הציווי הקדוש - "עברי דבר עברית" - ששלל מבני דור שלם את שפת-אמם, המאמע-לשון שלהם, והפך אותם לעלגים ואילמים בגלל פרוגרמה פוליטית הזויה שהיתה ידועה בשם "כור ההיתוך".

בן גוריון. גם הוא אחראי על גוויעת היידיש (צילום: לע"מ)

אף אחד לא חשב על כך שבכור ההיתוך נשרפות נשמות, גם לא כבוד הנשיא בנעוריו: אף אחד לא העז לצאת נגד הדיכוי התרבותי המאסיבי הזה, ששלל מהיידיש את הדור הבא לדוברים ופשוט הרג אותה. ממרומי שנותיו ומעמדו, הייתי מצפה מהנשיא לקצת יותר מהיזכרות נוסטלגית ביופיה של השפה: זה אמנם קשה ולא נעים, אבל הגיע הזמן שישראל הרשמית תודה באחריות להריגתה.

אלטע-זאכען

בשנה הבאה יגלו תלמידי כיתה ט' כי אלוהים לא תמיד נמצא בפרטים. זה יקרה כשייאלצו לקרוא את "אלטנוילנד" של תיאודור הרצל כחומר חובה במסגרת לימודי הליבה במורשת ישראל, המיזם של שר החינוך שנועד לחבר את הנוער למקורותיו.

מה יגלו בספר? שהרצל היה סופר בינוני שלא הצליח לטוות עלילה משכנעת סביב רומן הרעיונות שלו, ושהוא היה משוכנע בכל לב כי רק ליהודים יש שאיפות לאומיות, ואילו הערבים צריכים להסתפק בקדמה, בנאורות ובשגשוג שהביאו עימם יהודי אירופה להמונים הפרימיטיביים בכפרים הנחשלים בפלסטינה. זאת במיוחד כשלימדו את כולם לדבר גרמנית, כמו בני תרבות אמיתיים.

הרצל מבקר בארץ ישראל. בסך הכל אנקדוטה? (צילום: לע"מ)

אין כל סיבה אמיתית - רעיונית, ספרותית או אידאולוגית - לחייב אנשים צעירים לקרוא את "אלטנוילנד". הספר ראוי למקומו הנוכחי בתולדות התרבות היהודית: אנקדוטה מלבבת, אבל בסך הכל אנקדוטה.

פרנקופיליה מיותרת

"Annexed" הוא ספר שעדיין לא ראה אור, וכבר הוא מעורר סערה: שרון דוגר, סופרת בריטית הכותבת לנוער, יצרה רומן בדיוני שעיקרו הוא סיפור האהבה שבין אנה פרנק לבין פטר ואן דאן (בשמו הבדיוני ביומן. במציאות שמו היה ואן פלס), שותפה למסתור, מנקודת מבטו של זה האחרון.

על פי קוראים שכבר עיינו בו, מרכז הכובד של הספר הוא גילוי המיניות והתשוקה של פטר לאנה, כולל תיאורים גרפיים יותר מאלה שאנה הרשתה לעצמה לכלול ביומנה הלא-מצונזר. כידוע, אביה של אנה, אוטו פרנק, הוציא מן היומן קטעים שמתעדים את מימוש אהבתם של בני העשרה. כך היה נוהג כל אב בורגני מהוגן בראשית שנות ה-50 במאה שעברה, כשהיומן ראה אור ואנה פרנק הפכה לגיבורת תרבות עולמית.

אנה פרנק. מושא לתשוקות מיניות? (צילום: AP)

חירות היצירה פירושה, בין היתר, שלסופר מותר לעשות שימוש בדמויות היסטוריות כאוות נפשו ולייצר סביבן סיפורים שספק אם היו ואולי לא היו בכלל. הסערה במקרה זה מתחוללת מפני שיותר מדי בני אדם טועים ומתבלבלים ורוצים לראות את גיבוריהם הטרגיים כדמויות של קדושים, כאשר מה שמפעים באמת הוא שהיו בני אדם ממש כמונו. מאידך, היותם "ממש כמונו" היא לא הסיבה בגללה הפכו לגיבורים.

מכאן הבלבול: אנה ופיטר ודאי לא היו נתונים רק תחת אימה מתמדת מפני הנאצים, אלא גם היו – כמו כל הצעירים באשר הם - קורבנותיה הזמניים של סערה הורמונלית. אלא שלא בגלל זה אנחנו זוכרים אותם, וספר מציב את הסערה הזאת במרכזו עושה בסופו של דבר שימוש מזלזל, מקטין וציני בדמותה של אנה פרנק. והאמת, זהו גם זלזול באינטליגנציה ובהגינות של קוראים. הסערה וודאי תחלוף. מליוני אנשים יזכרו את "אני מאמינה בטוב שבאדם". נדמה לי שמעטים בלבד ירצו לחטט לאנה פרנק בתחתונים.

פנטזיה שמעוררת דמעות אמיתיות

כשהאורות עלו והקטנים נפרדו ממשקפי התלת מימד שלהם, אפשר היה לראות באולם הקולנוע שאפילו גברים קשוחים בני שמונה פלוס מוחים דמעה. זה לא קרה להם בסיבובים הקודמים של "צעצוע של סיפור". ואכן הפרק השלישי בעלילותיהם של וודי ובאז-שנות-אור הוא המשובח מכולם, המורכב מכולם, והראשון שמצליח לשלב עומקים של רגש עם תבנית סיפורית צפויה של "קווסט".

צעצוע של סרט. מתוך "צעצוע של סיפור 3"

העומק מגיע מפירוק סטראוטיפים נבון ומפתיע שנעשה בסרט, מפני שהפעם ה"רעים" – אי אפשר בלי "רעים", אם רוצים להביא בנים לקולנוע – הם לא הנבלים הצפויים והשגורים, כי אם דווקא הצעצועים שילדי כל העולם מחבבים במיוחד. דובי ארגמני שמדיף ניחוח של תותי בר הופך כאן לדיקטטור מרושע,

בובת תינוק קצת מקולקלת, עם עין אחת עצומה, היא הבאונסר האימתני ויד ימינו של הדיקטטור, וקוף מיכני עם מצילתיים מלוהק בתפקיד "האח הגדול" במשמעותו המקורית - שליט על שצופה בנתיניו במסכי טלוייה מדווחים לו על כל עלילותיהם.

אבל זה לא נגמר כאן, שכן הרוע – על פי הגישה הפרוידיאנית הקלאסית – זקוק להסבר, ואת זה אפשר למצוא בחוויות טראומטיות בראשית חייו של אדם או צעצוע. כך אנחנו נחשפים לנטישה האיומה, המכאיבה כל כך, שחווים הדובי, הקוף והתינוק בילדותם כצעצועים, וזה הופך אותם מסתם רשעים שרוצים שלוט על העולם לקורבנות בזכות עצמם. כשהקוקטייל הרגשי רב העוצמה הזה מוגש לילדים, פלא שהם בוכים?