רהט: ביקור בעיר דרומית שאינה שוקת שבורה

• שם הישוב: רהט
  

• מספר תושבים: כ-45 אלף תושבים
• צפיפות: כ-2,300 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)
• מעמד מוניציפלי: עירייה מאז 1994
• אחוז הזכאים לבגרות: 43% (הממוצע הארצי כ-45%)
• השכר הממוצע: כ-3,500 ₪ (הממוצע הארצי: 7,500 שקל)
• גישה: הגעה מכביש 40
• טריויה: מספר הרמזורים בעיר: אפס
  

הפרקים קודמים במסעותיו של יוסי בשביל הדו-קיום:

• כדורגל בשילוב מצות: אום אל פחם שלא הכרתם
• באקה אל גרבייה: העיר שחולקה לה יחדיו 
  

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היית שולח אותי.

תדע לך

כ-15 קילומטר מצפון לרהט על כביש 40, נופף לעברי איש מבוגר בכאפיה אדומה. השעה היתה רבע לשבע בבוקרו של יום חורפי בחודש פברואר, ברדיו הכריזו שזהו היום הקר בשנה וגשם כבד ניתך.

"הרבה גשם", ניסיתי לפתח שיחה עם אחמד אלפינש שהתיישב לידי.

"כן, זה טוב לכנרת, בעזרת השם", השיב.

"ברהט שותים מים מהכנרת?" שאלתי.

"תדע לך שהאנשים היום מפונקים. הם שותים מים מבקבוקים", ענה אלפינש.

הנגב זרם כפי שמעולם לא ראיתיו. ערוצים קטנים ובהם נוזל בצבע מוקה תפסו את מקומם של הוואדיות היבשים. חלפנו על פני חוות פיליפ.

"תדע לך, זה בחור מגדרה", הצביע אחמד על החווה. "בשנות ה-50, תדע לך, הוא קנה כמה דונם מהבדווים והקים את החווה. הוא דוד של שרון".

"שרון?" זקפתי אזניים.

"כן, תדע לך שאבא שלי זוכר שהוא היה בא לקנות ביצים עם העגלה ושרון היה יושב לידו".

"שרון?", נתקעתי. "כן, הוא היה אז ילד, תדע לך".

ביני לביני התלבטתי איך זה מסתדר עם העובדה שבשנות ה-50 שרון היה כבר מבוגר, אך לא שאלתי. למה לקלקל אגדה מדברית לחה עם עובדות יבשות? הגענו לרהט.

כל הדרכים מובילות לרהט (צילומים: יוסי יובל)

הילדים לא מעוניינים בנוסטלגיה, אוהל בדווי בחצר בית

"כבשים הם כמו מניות"

החניתי את הרכב ליד שוק הכבשים, שעמד כמעט ריק בשלולית בוץ ענקית. מעט המוכרים שפתחו את הבסטות ישבו בזוגות סביב תנורים אישיים: פחיות שימורים של חמוצים ובתוכן פחמים בוערות. התיישבתי ליד תנור שכזה והצגתי בפניו את ידי הקפואות.

"מתי אפשר לראות את שוק הכבשים?" שאלתי את שותפי המוכר לתנור.

"יום שלישי הכי טוב", השיב.

"ומי קונה את הכבשים?" תהיתי.

"כבשים הם כמו מניות", הסביר, "יש כאלה שקונים ב-150 שקל, מחזיקים כמה ימים ומוכרים ב-300. לפעמים המחיר עולה ולפעמים יורד".

בקצה הדרומי של רהט, בגבול המדבר, יש חממות פרחים, כך הבטיחו לי, אז צעדתי דרומה ובדרך עברתי בתוך שכונת אוהלים עלובה. "הרבה בדווים בנו אוהל בחצר של הבית", הסביר לי עובר אורח. לזקנים קשה להיפרד מהאוהל, אז בבוקר הם יוצאים מהמיטה ויורדים לשבת בו כדי להרגיש את ריח המדורה. בחצרותיהם של חלק מהבתים ברהט אכן אפשר לראות אוהלים, אך הילדים שהציצו אלי דרך חורים ביריעות היוטה בשכונת האוהלים לא ביקשו נוסטלגיה נוודית.

היריעות הקרועות משמשות להם קירות. התבוססתי בבוץ. שלטי חוצות בגבול השכונה הבטיחו לי הצלחה בפסיכומטרי. מלחמת מכוני ההכנה לפסיכומטרי הורגשה היטב בעיר וכל השלטים פרסמו הצלחה בפסיכומטרי או מועדון סנוקר בשם "סבבה". ילד גורר אופניים חלף על פניי. הוא שקע בביצה ולחם בקושי בצמיגי הבוץ העבים שהצטברו על הגלגלים. הבטנו זה בזה משוכנעים שנינו שרעהו הוא המשוגע שבינינו.

שלטי חוצות מפרסמים פסיכומטרי ומועדוני סנוקר

ילד גורר אופניים חלף על פניי. תהינו מי מאיתנו המשוגע?

חשתי שאני נמצא בסצנה מסרט מתח עיתונאי

חזרתי לכביש וניסיתי להסיר את שכבת הנגב שדבקה בעקבי. רכב פרטי עצר לידי. הנהג התעניין בעסקיי בעיר ובמצלמה הכרוכה על צווארי. "הסתבכתי", חשבתי, אבל הנהג רק הציע כרטיס ביקור: חסן אלזיאדנה, "אתר אלנקב". הוא הזמין אותי להיכנס לרכב. נכנסתי, התיישבתי והצמדתי ידיי לפתחי החימום. חסן סיפר שבאחד בינואר הקים אתר חדשות המתמחה במגזר הבדואי כי "בכל בית יש מחשב ואינטרנט סלולרי". נפח התעבורה באתר כבר עומד על כמה אלפי גולשים ביום וכולל גם טוקבקיסטים קבועים.

"אני מזהה אותם לפי שגיאות הכתיב", הסביר חסן. הוא מנהל את האתר מביתו בכפר הבלתי מוכר אלזיאדנה, ולרהט הגיע כדי לטעון את הסוללה, שכּן בכפר אלזיאדנה אין חשמל והגנרטור פועל רק בלילה. בבוקר קיבל ידיעה חשובה ובהיעדר חשמל נאלץ לנסוע לרהט כדי לטעון את הסוללה.

תוך שאנחנו מדברים התקשר שותפו ובישר ששלח תמונה הקשורה לידיעה. חסן ביקש את סליחתי, פתח את המחשב הנייד והתחיל להעלות את התמונה לאתר. הבטתי במסך. אחוזי הסוללה ירדו במהירות בצד ימין ואחוזי העלאת התמונה עלו באיטיות בצד שמאל. המתח גבר וחשתי שאני נמצא בסצנה מסרט מתח עיתונאי. חסן הפסיד. הידיעה נאלצה להמתין.

דבקה במקום יוגה

מול הגן הציבורי היחיד של רהט הכולל מדשאה יבשה ועץ דקל בודד, מצאתי מתנ"ס מטופח בו: אולם גדול להופעות של התיאטרון המקומי, חדרי מחשבים חדישים ללימוד ופרויקט משותף עם אוניברסיטת באר שבע לפעילויות מדע לילדים. "פעם אפילו היה כאן חוג יוגה", נשבע לי השומר, "אבל עכשיו יש רק דבקה".

בקצה המבנה ציפתה לי הפתעה: חלל גדול ומרוהט היטב מכוסה במדפי ספרים חצי עירומים מהווה נכון להיום את הספרייה הציבורית היחידה במגזר הבדואי. המנהל החדש של המתנ"ס, אבראהים אבו-שרב, יזם את הקמתה וכשהגעתי היו ספרי האנציקלופדיה העברית מונחים עדיין בערימות על שולחנות בטרם יאכלסו את המדפים.

אפילו חוג יוגה היה פה, המתנ"ס המטופח ברהט

מגרש כדורגל קצת פחות מטופח בשכונת האוהלים של רהט

דבר אלי בפרחים

אחרי צעידה ארוכה הגעתי לקצה הדרומי של רהט. נחל גרר היה לנהר ונאלצתי לחצות אותו על הגשר. אברהם אבינו ואביהם, שרעה כאן על הגדה את עדריו, היה משפשף את עיניו אם היה רואה כיצד הפריחו צאצאיו את המדבר. על הגדה הדרומית של הנהר ניצבת שורת חממות, פאר החקלאות הישראלית. זכי אלעוברה, אחד ממגדלי הפרחים הזמין אותי לחממה של המשפחה. נכנסנו פנימה וכשהתפוגג מסך הלחות נגלה לי מראם הקסום של אלפי ורדים אדומים. החממות של זכי מניבות כ-2,000 ורדים מדי יום, 2,000 ורדי מדבר.

זכי הדגים בפניי כיצד בלחיצת כפתור הוא מבקר את הטמפרטורה בחממות כדי לווסת את מועד פריחתם. "עכשיו צריך לחמם כדי שהם יהיו מוכנים לוולנטין", הסביר, וסיפר כי בעבר העסיק פועלים תילאנדים כי "התילאנדי עובד יותר טוב מהבדווי, הוא לא ממהר", אך מאז שאחד הפועלים שתה יותר מדי והחל להשחית את המקום, הוא מעסיק רק מקומיים.

שבע דקות ביציאה

לפני הפרידה מרהט עצרתי בסניף הפיצה החדש שנפתח. "אנחנו עושים משלוחים גם ללהבים ולבית קמא", הסביר לי אדם אבו-מוסא המנהל. "הם מזמינים מהאתר ואני מקבל את זה ישר לכאן", הצביע על מסך שלא הבחנתי עד כה בקיומו. מסך נוסף המופנה כלפי הלקוחות בישר לי שנותרו לי עוד שבע דקות להמתנה, אז התרווחתי על הספה.

ביציאה מרהט, כשמשולש פיצה בין שיניי, נופפה אלי כאפיה מוכרת. עצרתי בצד וזיהיתי את אחמד אלפינש, החבר של שרון. אחמד התעשת ראשון מצירוף המקרים המוזר:

"זה חייב להיות מן אללה", אמר.

"אתה תמיד נוסע בטמרפים?" שאלתי.

"תדע לך, היום כולם מתפנקים", ענה. "תדע לך, היום יש לכל משפחה 5-4 מכונית. פעם היתה מכונית אחת לכל השבט".

• בפרק הבא: יוסי מטייל בסח'נין
  

• לכתבות ותמונות נוספות של יוסי יובל