"הסרט הוא הבוס שלך"
דאג פרנק, מי שעמד משך שנים בראש חטיבת המוזיקה של אולפני האחים וורנר, מספר בראיון על המתח בין האמנות למסחר, מגלה מה הפסקול האהוב עליו ומבהיר: "כשמוזיקאי כותב פסקול, המוזיקה כבר לא שייכת לו, אלא לסרט"
מה אנחנו באמת יודעים על תעשיית הקולנוע בהוליווד? את רוב המידע אנחנו אוספים מוינסנט צ'ייס, ארי גולד והחברים מ"הפמליה". אבל למרות הרגעים המציאותיים שמתוארים בסדרה, הביזנס בהוליווד הרבה יותר קשה ממה שכל החולמים על שדרות הכוכבים מתארים לעצמם.
זו אחת העובדות החשובות ביותר שדאג פרנק מעוניין להעביר הלאה לדור הצעיר. פרנק (55) היהודי, שימש במשך 23 השנים האחרונות נשיא חטיבת המוזיקה באולפני האחים וורנר. באחרונה הוא פרש מהאימפריה הקולנועית והחליט לצאת להרפתקאות חדשות, אחת מהן עם סלין דיון: פרנק אמון על הפקת המופע החדש שלה בלאס-וגאס, שייצא לדרך בשנה הבאה.
(צילום: אלעד רבינוביץ')
עכשיו הוא בישראל ובשבוע שעבר העביר את רוב זמנו בסדנאות "שותפות תל-אביב - לוס-אנג'לס". הסדנאות השנתיות מתקיימות כבר 12 שנה ,ובהן ישראלים זוכים לפגוש את האנשים שמאחורי הקלעים בעיר הכוכבים ואף מקבלים רשמים מחיי היום יום בשואו ביזנס.
(צילום: AP)
אז מה בעצם כלל התפקיד החשוב של פרנק? בתור נשיא החטיבה, הוא היה אחראי לכל פיסת מוזיקה שהופיעה בסרטי האחים וורנר, בין אם מדובר במוזיקה מקורית שנכתבה לסרט, בשירים מוכרים ששולבו בו או באלבומי הפסקול הנלווים. פרנק היה החוט המקשר הראשי בין הצלילים לתמונות. "בהחלט לא עשיתי את זה לבד", הוא אומר, "בנקודה מסוימת היו לי 34 אנשים שעבדו תחתיי. ממנהלים, דרך אנשי קריאייטיב ועורכי דין ועד לאנשי המוזיקה למיניהם". כשהאחים וורנר נתנו אור ירוק לסרט, נכנס פרנק לתמונה והחל לפעול: לעבוד מצד אחד מול הבמאי והמפיקים ומצד השני מול המלחינים ואנשי המוזיקה. בתוך כל הגורמים מתקיים, כמובן, הקשר הבלתי נמנע בין האמנות למסחר.
"ללא ספק מדובר בשני דברים שונים לגמרי", אומר פרנק, "בעבודה אתה רוצה להיות יצירתי ככל האפשר, אבל לפעמים אתה מוגבל, או שאתה חייב לעבוד בתוך מבנה המוכתב לך. אז אתה צריך לדעת לאזן בין הדברים וצריך לעמוד בתקציבים. לפעמים התקציבים מוגבלים ואתה לא יכול לעשות את כל מה שאתה רוצה, אבל לפעמים יש לך קצת יותר חופש. כשהאולפן עוקב מקרוב אחרי תהליך הפקת הסרט, הוא מבחין ברעיונות היצירתיים ואז קל יותר לשחרר תוספת לתקציב".
והעבודה באמת שונה מכל מה שאנחנו מפנטזים?
"מאוד. קיימים הרבה דברים שאנחנו לא חולמים או חושבים עליהם. זה לא פשוט בכלל ומעורבת כאן הרבה פוליטיקה. אחד הדברים שאני וגם אחרים אומרים בסדנה הזאת שוב ושוב, הוא שכשמוזיקאים כותבים פסקול, הם חייבים להבין המוזיקה כבר לא שייכת להם. היא שייכת לסרט. כולם משרתים את הסרט עצמו. הסרט הוא ישות חיה ונושמת. זה ההבדל הגדול בין כתיבה לסרטים ולטלוויזיה ובין כל כתיבה אחרת. במקרה הזה, הבוס שלך הוא הסרט".
קנדיס ברגן כ"מרפי בראון". תינוקת של מוטאון (צילום: AP)
מלבד הסרטים, במהלך כהונתו בוורנר, פרנק עבד גם מול תוכניות טלוויזיה. במהלך סוף שנות השמונים ותחילת התשעים הוא תפעל את המוזיקה גם בסדרות השונות בטלוויזיה האמריקנית. מסתבר שבתקופה ההיא עוד לא היה נהוג להשתמש בשירים מוכרים וישנים בתוך הסדרות, אלא רק להזמין ממלחינים מוזיקה מקורית.
כשפרנק הגיע, הוא הפך את הקערה על פיה ושיבץ שירים ידועים. הפעם הראשונה, והמשמעותית ביותר, היתה בסדרה הקומית "מרפי בראון". "בתחילת דרכה של התוכנית היו לי שיחות עם המפיקה על שימוש במוזיקת נשמה של חברת 'מוטאון' המפורסמת", הוא מגלה, "הסיבה לכך היא שהסתכלנו על הדמות של מרפי בראון, אותה גילמה קנדיס ברגן, וחשבנו לעצמנו: 'איזה מוזיקה היא תאהב?'
"גילינו מהר מאוד שהיא אוהבת את 'מוטאון'. כי הדמויות בסדרות הופכות מאוד אמיתיות בראש שלך ובפרק הפיילוט, למרות שלא היה מדובר בשיר של 'מוטאון', מרפי בראון ניסתה לשיר כמו ארית'ה פרנקלין את השיר 'You Make Me Feel Like A Natural Woman'. זה היה כל כך נפלא ואז כבר היינו בטוחים שהיא 'תינוקת של מוטאון'. ככה כינינו אותה. אחר כך הגענו למצב שפתחנו כל פרק עם שיר של 'מוטאון'. חצינו את הגבולות וקיבלנו תגובות נהדרות. זו היתה חוויה מאוד משביעה רצון".
המהלך שהנהיג פרנק הפך פופולרי יותר ויותר בסדרות השונות, לדוגמה ב"סופרנוס", שם החליט היוצר דיוויד צ'ייס שלא לשלב בכלל מוזיקה מקורית בסדרה, אלא רק שירים קיימים של אמנים שונים, מהלך עליו זכה בשבחים רבים.
"רגע מרגש נוסף היה לעבוד על פסקול 'שומר הראש'", מוסיף פרנק ומספר על הפסקול והסרט המפורסם של וויטני יוסטון, "בזמנו הוא שבר את כל השיאים ועד היום זהו הפסקול הנמכר ביותר בהיסטוריה. אבל לא הכל טוב", הוא מוסיף, "יש תקלות בדרך, הרבה סיפורים על מוזיקה שהוחלפה ברגע האחרון ועל מלחינים שפוטרו. אבל זו ללא ספק חוויה מאוד מספקת".
ומהו הפסקול האהוב עלייך בכל הזמנים?
אני מאוד אוהב פסקולים אינסטרומנטליים, יותר מאשר אוספי שירים. פסקול הסרט "זכרונות מאפריקה" מדהים אותי בכל פעם מחדש. אני מאוד אוהב את העבודה של המלחין ג'ון בארי וגם את המוזיקה שנכתבה לסרט "פורסט גאמפ". לא את אוסף השירים שהצליח, אלא את המוזיקה המקורית המצוינת".
יש הרבה פסקולים שעבור רבים הם טובים בהרבה מהסרט. מה הופך לדעתך פסקול למוצלח?
"כשהתחלתי, זו היתה התקופה ש-MTV היתה סלע איתן. גילינו אז ששירים ופסקולים הם דרך נהדרת לקדם סרטים. יותר מסינגלים ברדיו ומכירות תקליטים, הקליפים ו-MTV היוו דרך חדשה לגמרי, בגלל שהם סיפקו לאנשים בבית את הקשר הוויזואלי לסרט. הצופה היה רואה קטעים קטנים מהסרט בתוך הקליפים ואלה הפכו למעיין טריילר למוצר עצמו.
"באותן שנים, הקליפים שימשו קודם כל ליחסי ציבור. היו לנו כל מיני טריקים לקדם סרט, והאמת, כדי לעשות כסף. היו לנו שירים בפסקולים שאפילו לא הופיעו בסרט, ואנשים קנו את האלבום בגלל שהם רצו את השירים האלה. ככה קידמנו סרטים עם שירים שאין להם שום קשר ליצירה, מלבד שהופיעו בפסקול. זה כמובן היה לפני כל עידן ההורדות. אם רצית לקנות את השיר, לא היית יכול לקנות אותו כסינגל, היית צריך לקנות את הפסקול. אז הרווחנו עוד ועוד כסף. אבל עם הזמן, דברים השתנו.
"מבחינתי, המצב היום טוב יותר. לא בגלל שתעשיית המוזיקה עוברת תקופה קשה, אלא בגלל שהיום אנחנו מתרכזים אך ורק בסרט. מוזיקה בסרט לוקחת אותו למקומות חדשים והופכת אותו לסרט טוב יותר. אנחנו כבר לא חושבים על מוזיקה במונחים של איך לקדם את הסרט, או כמה כסף אנחנו יכולים להרוויח בעזרתה. אנחנו באמת רק חושבים איך היא תשרת את הסרט בצורה הטובה ביותר.
"אני חושב שצריך לחשוב למה אנשים בכלל קונים פסקולים", הוא מסכם, "בראש ובראשונה זה בשביל לשחזר את הרגשות שעולות עם הצפייה בסרט. אני חוזר הרבה פעמים לאלבומים כמו הפסקול של 'החברים של אלכס'. המוזיקה הרי משתלבת בחיים שלך. אתה שומע את השירים האלה ואתה נזכר איפה היית בפעם הראשונה שראית את הסרט, מה קרה אז בחייך. זה אחד הקסמים הגדולים בפסקולים, הם נוגעים בחיים של אנשים".
