המחשבה על זר מטייל בדירתי סיקרנה אותי

זוג חברים שלי הגרים בדירה מעליי יצא לחופשה של חודש. אני וחבר שלהם, אורי, שגר בבניין ממול, גויסנו למשימת הבייביסיטר על שני החתולים. כל אחד מאיתנו קיבל את מספר הטלפון של האחר, לצורך תיאומים. מעולם לא ראיתי אותו.

עברו ימים בודדים מאז ששכניי בחופשה, ואני ואורי מתמסררים בינינו: "הזאטוטים אכלו היום?", "הם בודדים ומבקשים חמלה בעיניהם, אני כאן בבית והם ממאנים לתת לי לעזוב". רצף הודעות טקסט מפתיעות במהלך היום המעידות על טוב ליבו, למשל "אל תטרחי לעבור דרכם היום, טיפלתי בהם", או הפרזה בטוב ליבי: "היי, החתול הקיא היום על הרצפה" ולשאלתו תשובתי "בוודאי ניקיתי", כלומר, ראה איזו אשת חיל ניצבת מולך. היא לא תחשוש בעתיד להחליף טיטול.

כשהתחלתי לזכות בהודעות טקסט קצת מעבר לנושא שני הבודדים הצמריים קלטתי שגם הוא, כמוני, אוהב ונהנה מהכימיה בינינו. התחלתי להשתעשע במחשבה הרומנטית של שני הבייביסיטרים ואופן היכרותם. לאור התקשורת המילולית החמימה בינינו העזתי, ופעם אחת, כשנאלצתי לצאת מחוץ לעיר ליומיים, ביקשתי לגייס אותו גם לטיפול בבודד שלי.

השארתי פתק בדירת מכרינו המשותפים עם מפתח לדירה שלי. המחשבה שאדם שטרם פגשתי וטרם פגש בי מטייל לי בדירה סיקרנה אותי. הוא ודאי יראה את התמונות צמודות-המגנט לדלת המקרר: אני שוכבת על גג אוטובוס בהודו עם כובע מגוחך לראשי, ממתינה על ספסל בתחנת רכבת בין חמש הודיות זקנות. האם יבחין בציוריי הפזורים בבית?

ערב אחד ראיתי אותו בפעם הראשונה: גבוה, מחויך וביישן, נעים הליכות. שוחחנו מספר דקות ליד הדלת.

החודש כמעט הסתיים, מהלכו רצוף התכתבויות שנונות, משעשעות, על חתולים ואופיים. נעם לי שלא אני זו בלבד המפתיעה בשיחה קצרה או בהודעת טקסט, אלא גם מיוזמתו.

ערב לפני ששכניי חוזרים לארץ הוא מגיע לדירתם. אני עולה, נרגשת. שנינו בדירה השקטה של השכנים, אנחנו מלטפים את החתולים. אחד החתולים שרט אותו בבטן, הוא מרים את החולצה ובוחן את השריטה. אני בוחנת את הבטן הרזה עם שערות שחורות מדוללות על החזה. "סיגריה?" הוא שואל. אני לא מעשנת, אבל אשמח לנשום את הניקוטין ממך, אני חושבת לעצמי.

ואז הוא אומר: "גם אני עוד מעט נוסע".

"באמת?" אני תמהה, "לאן ולכבוד מה?"

"לאוסטרליה וניו זילנד", הוא אומר וממשיך באותה נשימה: "לירח דבש".

החתולים קיבלו את הטיפול והליטוף שלהם. אני חזרתי הביתה וסגרתי את הדלת מאחוריי.