"תפסיקי לחסום את עצמך", אומרת לי דלית
הדבר היחיד שעובר לי בראש זה איך אני חוסמת לה את הפה מלהגיד לי את השטות הזו בכל פעם שאני מספרת לה שלא הולך לי בדייטים עם גברים. בבית קפה, בין חברות
יושבת בבית קפה ברחוב לינקולן, מחכה לדלית, רק שתגיע כבר, כזו מאחרת כרונית זה מטריף אותי, חייבת לפרוק דברים ואין לי עם מי. אני שוקלת עוד למשוך מהשערות את הבחור שבא לבקש כסף עבור הדובי המכוער הקטן שהניח לי על השולחן, רק כדי לבוא להקשיב לי. אופס, הוא בעצם חירש.
הביאו לי באיחור את הקפה, אני שותה רק עם חלב סויה, הקפה כבר התקרר, הסויה בטעם של סירופ תרופה לגרון.
"סוף סוף הגעת!" אני צועקת עליה. דלית מתיישבת, נותנת לי נשיקה בלחי, בוהה בי איך אני שותה את הקפה המזעזע שלי בשלוקים גדולים, כאילו זה מה שיעביר לי את הפרצוף המסכן שנתקעתי עליו.
"זה המחשבות שלך", נוזפת בי דלית. "ולמה השפתיים שלך כאלה יבשות?" היא שואלת אותי.
"כי המון זמן לא קיבלתי איזו נשיקה טובה", אני עונה. "הגברים של היום, זה רק מהצוואר מטה".
היא צוחקת עלי. "תפסיקי לחסום את עצמך", היא אומרת לי,
"לחסום את עצמי ממה?" אני שואלת.
"מעצמך", היא אומרת לי.
הדבר היחיד שעובר לי בראש זה איך אני חוסמת לה את הפה מלהגיד לי את השטות הזו בכל פעם שאני מספרת לה שלא הולך לי בדייטים עם גברים.
"את לא מבינה", היא אומרת לי, "יש לך חסמים, את עוצרת את עצמך מלפתח רגשות אמיתיים עם גברים".
פשוט לא ברור אילו גברים נשארו
אני בינתיים מערבבת את הסוכר החום, שגם הוא לא ממש טעים לי, אבל זה כמו להחליט אם לצאת עם שחקן הורס ועני מרוד (סוכרזית, לצורך העניין), או להיות עם שרֶק כזה, מכוער ושמן (סוכר לבן לצורך העניין), אבל מפוצץ בכסף. לא רוצה לא את זה ולא את זה, אז מי נשאר?
לא ברור, פשוט לא ברור אילו גברים נשארו. בנואשות אני מגלה לדלית מה עובר עלי. בדיוק כמו הסוכר החום. לא ידוע מי המציא את השטות הזו, אבל עובדה - אני שותה את החרא הזה כל יום.
"אולי תלכי לפסיכולוג?", היא מבהילה אותי.
"אין לי כסף לזה", אני עונה לה, "דרך אגב, מה עם אבי, האקס שלך?" אני מתעניינת, היא עונה שהיא לא רוצה לדבר על אבי בכלל . ואף פעם.
"את זוכרת שסיפרתי לך על שרון, האשכנזי הנמוך?" אני שואלת אותה.
"כן כן", היא מתלהבת.
רגע, אני מדליקה סיגריה. לא סובלת סיגריות, כל פעם אני אומרת לעצמי שאני אפסיק, אבל כשאני בבית קפה זה כאילו רשום לי בתפריט הקפה בא רק עם סיגריה, 'סססאמק.
"...בקיצור, אחרי שבוע שיצאנו, אני ושרון, החלטתי שאני משנה גישה".
"נו, ספרי", היא אומרת ולא מפסיקה לתזז בקדחתנות עם העיניים שלה על גברים שעוברים ברחוב.
"עזבי אותם, תתרכזי בי", אני מנערת אותה, "כולם עם כלבים/ות, זאת הבחורה החדשה שלהם. הכלבה: נאמנה, לא חופרת, ומתי שנוח להם אפשר להוציא אותה לסיבוב".
"חשבתי שאת משנה גישה?" דלית צוחקת עלי. אני מנסה.
"אני מוצאת את עצמי מתחילה לדבר עם אלוהים"
"בכל אופן, אז בפגישה שנייה הוא הוציא את הגיטרה. ארבע לפנות בוקר, והוא שואל אותי אם אני מכירה את השיר שהוא מנגן. מה איכפת לי? אחרי שחזרנו מיציאה הזויה עם כמות של אלכוהול מטורפת, בראש טוב, ומה שבא לי זה רק לקבל תשובות מלמעלה אם הכל מתפקד שם למטה אצלו. אני מוצאת את עצמי מתחילה לדבר עם אלוהים, לדבר איתו כשאני מסטולה. תנסי דלית, זה מה-זה כיף... בקיצור, הוא ניגן רק שלושה שירים, למזלי, שירים משנות ה-80. כבר חשבתי להתקשר להזמין את אמא שלי להצטרף ללילה הסוער הזה. אחר כך הוא הדליק ג'וינט... אמרתי לו שאני לא רוצה לעשן, והוא אומר לי 'תזרמי, נו'. איך אני שונאת את המילה תזרמי".
"שכבתם?" היא שואלת.
"ברור", עניתי לה.
"ברחתי ממנו בבוקר, ברחתי, יותר נכון. כל הקטע הזה של יום אחרי הסקס,זה כמו שמישהו לידך אוכל פופקורן בקולנוע: בהתחלה זה מגרה. אחר כך את מתחילה לשמוע רעשים מציקים, ובסוף בא לך להרוג אותו. אז אחרי שחשבתי אולי להישאר, אבל אז התחלתי לשמוע את הרעשים של הבוקר שהוא מתחיל לעשות, עלה לי על העצבים. ובסוף הוא שאל מה התוכניות שלי. כאילו כל הלילה ישבתי עם יומן לקבוע תוכניות לבוקר".
"הנה המחסום שלך!" דלית מתלהבת כאילו עלתה על הנוסחה איך לרזות בלי להפסיק לטחון. את מפחדת להיפגע, אז את תמיד חושבת מה תעשי הפוך ממה שבאמת היית רוצה לעשות. והכל כתוצאה מפגיעות שנפגעת בעבר, ועכשיו את כאילו מישהי אחרת. פחות פגיעה, יותר חזקה, יותר חכמה, יותר עצמאית. אבל בעצם הרבה יותר מפוחדת!"
"את בדיוק כמו אמא שלי. אוף, כל הזמן צודקת", אני אומרת לה.
יאללה אני אזמין חשבון, הולכת לחסום את עצמי באיזו שמיכה במיטה ולחשוב איך לעזאזל אני חוסמת גם את המחסומים שלי.
לפנייה לכתב/ת 
