יש יידיש אחרת

אדוני הנשיא, קראתי בעניין רב את דבריך העוסקים ביידיש, וברשימה הקצרה הזאת אנסה להשיב עליהם ואף להעמיד, ברשותך, כמה דברים על דיוקם. ראשית, כמה מלים על עצמי: אינני יידישיסט. נולדתי לפני שלושים וארבע שנים בתל-אביב להורים ילידי הארץ. בגיל שלוש-עשרה התחלתי ללמוד צרפתית בבית הספר "אליאנס", ומאז דיברתי בשפה זו עם סבתי, ילידת קהיר.

העיסוק ביידיש מתרחש הרחק מהכנסת

קהיר שבה גדלה סבתי היתה עיר קוסמופוליטית רב-לשונית, שתרבויות רבות רחשו ותססו בה – תרבויות המזרח ותרבויות אירופה כאחד. יידיש אינה זורמת אפוא בעורקיי, אבל יחסו של הישראלי המצוי ליידיש – ועל אחת כמה וכמה יחסו של נשיא המדינה – הם בעיני בעלי משמעות תרבותית ואף פוליטית מרחיקת לכת. מכל מקום, בניגוד למה שסבורים בטעות חלק מן הטוקבקיסטים שהגיבו על דבריך – אין מדובר כאן במזרחים מול אשכנזים.

בנאומך, אדוני הנשיא, אתה מרעיף מחמאות על היידיש. "היידיש היא געגוע", אתה טוען ומזכיר את דבריו של דוד בן גוריון, שקרא לה שפה "זרה וצורמת". "היידיש היא תופעה תרבותית ייחודית. (...) יופייה לא קהה. ריחה לא דעך. לשנינותה אין מתחרים". באותה נשימה אתה מציין כי מדובר בשפה גוועת, בשפה שנוצחה על ידי העברית.

יש יידיש אחרת

ניתן לדמיין אותך הוגה את הדברים הללו בקולך המוכר, קול שיש בו הדים לפולנית – שפת אמך – ואף לאותה יידיש שאתה מזכיר בנחרצות

רבה כל-כך את דבר תבוסתה. אתה מדבר על שפה "רוויית זיכרונות ונופים של ניכר. אפופת חום של בית. כולה פשטות, שמחה ותוגה". נדמה לי שכאן כבר נסקת למחוזות הקיטש. אני דווקא מכיר יידיש אחרת: לא תיאטרון גס ובדיחות וולגריות, לא "ביידיש זה נשמע יותר טוב", לא שמאלץ של העיירה ו"כנר על הגג".

אתה מזכיר, אדוני הנשיא, את היידיש כבית. ואכן, איש לא יתכחש לניצחונה של העברית על היידיש, ואיש לא יערער על העובדה שהיידיש נחלה כישלון טראגי עבור האנשים שהיא היתה עבורם יותר מאשר שפה: היא היתה להם בית. ראשיתה של התבוסה, כידוע, ב"מלחמת השפות" שהתחוללה פה לפני כמעט מאה שנה – אך נצחונה של העברית על היידיש הובא לידי גמר בשואה, ולהבדיל אלפי הבדלות – עם קום מדינת ישראל.

ניצחונה של העברית על היידיש הוא כה נחרץ, עד שלפני כשנה יזמה איזו ח"כית מ"ישראל ביתנו" ישיבה מיוחדת של מליאת הכנסת לציון יום תרבות היידיש. וכך גררו את היידיש המובסת בגרונהּ אל כנסת ישראל – במסווה של נוסטלגיה והתרפקות, אך למעשה כדי לבצע "וידוא הריגה" ולהכריז – שוב – כי היא מתה במאת האחוזים.

אחרי שנים ארוכות של הוקעה ושל הלעגה, דומה כי התרבות הישראלית נוהגת כיום ביידיש בסובלנות יחסית, מין סלחנות פטרונית שהמנצחים יכולים לפרגן (אגב, מלה יידית שורשית – פארגינען – שהפכה לאחד מסמלי הישראליות ה"דוגרית") למנוצחיהם.

היחס המפוקפק הזה מזכיר לי את הקהילה היהודית הקטנה, שכמעט כל עיר נוצרית בימי הביניים הקפידה לשמֵר בקרבה, וישיבת המליאה המיוחדת לציון יום תרבות היידיש מזכירה את היום בשנה שבו היו גוררים את רב הקהילה היהודית לכנסייה, מורידים אותו על ברכיו ומושכים באוזנו. היהודים היו בעבור הנוצרים "העם העֵד" – כפי שהיידיש מסמלת עד היום, בעבור צברים רבים, את השפה הבזויה והמנוצחת, שיש להתייחס אליה בפטרונות ובסלחנות.

לשבור שיניים בשביל סוצקבר

הרשה לי, אדוני הנשיא, לספר לך סיפור משפחתי קטן: לפני שנתיים נרשמתי לקורס הקיץ ללימודי יידיש באוניברסיטת תל-אביב. "מה לך וליידיש?" שאלה אותי סבתי בצרפתית, הצרפתית הקהירית, המתגלגלת שלה. טון משועשע התגנב לדבריה והיא סקרה אותי כפי שסוקרים את פניו של תמהוני. אמרתי לה שלימוד שפה – כל שפה – הוא אושר גדול, ששפה חדשה פירושה אפשרויות חדשות, שביידיש יש ספרות נפלאה: שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, אברהם סוצקבר ועוד.

שווה לשבור שיניים עבור היידיש (צילום: אחימאיר פורת)

רק בשביל הסופרים האלה, אמרתי לה, כדאי לשבור שיניים, ללמוד אוצר מלים חדש ולתַרגל שוב ושוב את השפה הזאת, שמאז ומעולם הרגילו אותנו לבוז לה. עוד אמרתי לה שיידיש היא שפה יהודית בסכנת הכחדה והיא חלק מהדי.אן.איי שלי, למרות השורשים המצריים-סוריים של משפחתנו; לבסוף בישרתי לסבתא שבעקבות לימודי היידיש החלטתי ללמוד עוד שפה: ערבית.

"ערבית?" גלגלה סבתא את עיניה. "ערבית", אישרתי. "מה לך ולערבית?" היא ביקשה לדעת. "זאת שפת האם של אבא שלי", אמרתי לה. "אבא שלך נולד בישראל", היא החזירה. "נכון", עניתי, "אבל אמא שלו נולדה בדמשק והוא מדבר איתה עד היום בערבית. אפילו כשהוא מדבר עברית, יש לו קצת מִבטא ערבי". "אין לו שום מבטא ערבי", התרתחה סבתא, "אתה סתם מדמיין".

אדוני הנשיא, אתה טוען כי "היום היידיש היא געגוע יותר משפה". אך טעות בידך. בשקט-בשקט גדל כיום דור של אנשים צעירים, שכוחם במותניהם, והם חוזרים דווקא אל מה שנראה להם פתאום יציב ומשמעותי: אל תרבות אבותיהם. בניגוד לישראלים רבים ההולכים ומפתחים תסביך רדיפה כלפי כל העולם, צעירים אלה עוסקים ביידיש מתוך רצון לנהל דיאלוג פורה עם תרבויות העולם העכשוויות. אין בהם נוסטלגיה, אלא כמיהה לתרבות פתוחה יותר, רבגונית יותר.

כל העולם - מסיבות של יידיש

העיסוק הצעיר והשוקק היום ביידיש מתרחש הרחק ממליאת הכנסת ומבית הנשיא: הוא נעשה באוניברסיטאות ברחבי העולם – בתל-אביב,

בניו-יורק, בפריז ועוד, הוא נעשה בבתים פרטיים, במסיבות, באינטרנט, בכל מקום שבו מפעפעת תאוות חיים לא מסתגרת. מבחינה זאת אין הבדל בינם לבין הצעירים שבוחרים ללמוד היום ערבית, פולנית, רוסית, לדינו או גרמנית. כולם – במוצהר או לא – עושים זאת מתוך בוּז ללאומנות וניכור כלפי הבדלנות הישראלית העכשווית. ואם כבר יש בהם געגוע, זהו געגוע לימים שבהם היהודי היה איש העולם. לא "ישראל ביתנו" הוא ססמתם, אלא "העולם ביתנו".

היידיש אמנם הוכרעה בקְרב, אך היא מחכה בסבלנות לאחרית הימים שלה. מאחר שהיא אינה תלויית טריטוריה, היא מניחה ללאומנוּת הישראלית לכרסם בעצמה כמוכת שיגעון. אכן, אין זה עניין למזרחים ולאשכנזים, אלא לחלוקה בין מסתגרים לבין פתוחים, בין לאומנים ולבין קוסמופוליטים. ואולי דווקא זה, אדוני הנשיא, הוא סימן מעודד, ואף מקור לאופטימיות זהירה. שהרי מה טוב יותר מאשר להיות, סוף-סוף, עם ככל העמים?

הכותב הוא סופר וממייסדי מכון "אודסה" לתרבות עברית קוסמופוליטית