ילדי תסמונת וויליאמס אדישים לדעות קדומות

כולם מגנים את התופעה האנושית שנקראת גזענות, אבל האמת המרה היא שכולנו גזענים ברמה כזו או אחרת. השאלה המעניינת היא למה. כנראה שזוהי נטייתנו הטבעית, להבדיל את בני משפחתנו הקרובים מן הסביבה ואת האנשים שאנו דומים להם מה"זרים".

נטייה זו כל-כך חזקה עד שהיא באה לידי ביטוי כבר אצל ילדים בני שלוש, המעדיפים לשהות במחיצת ילדים מהקבוצה האתנית אליה הם משתייכים, ולהפלות פעוטות מקבוצות זרות.

נטייה אוטומטית זו לגזענות היא כנראה חלק מפעילות המוח שנועדה להקל עלינו בקבלת החלטות. כאשר אנו צריכים להחליט אם לסמוך על אדם זר ברחוב, אין בידינו את כל המידע הנחוץ כדי לקבל את ההחלטה באופן רציונאלי. לפיכך אנו מקצרים את התהליכים ומסתמכים על הסטריאוטיפים שכבר התקבעו במוחנו. ואולי יש דרך אחרת?

מחקר שהתפרסם לפני חודשיים מראה שיתכן וקיימת אפשרות להשיל מעלינו את הגזענות הטבועה בנו – אולם אנו עלולים לאבד בדרך עוד כמה תכונות חשובות.

תסמונת וויליאמס

המחקר נערך על קבוצת ילדים הלוקים במחלה גנטית המכונה 'תסמונת וויליאמס'. ילדים אלו איבדו נתח שלם מכרומוזום מספר שבע, והם מגיחים אל אוויר העולם כשבתאיהם חסרים 26 גנים.

עשרים ושישה גנים! אובדן של גן אחד בלבד יכול להביא לסיכוי של כמעט מאה אחוז לחלות בסרטן. אובדן של גן אחד עלול לגרום למחלה שתהרוג את הילד בעודו ברחם, או לשבש את התפתחותו עד כדי כך שאמו תעבור הפלה ספונטנית.

אך אצל ילדי תסמונת וויליאמס, עשרים ושישה גנים חסרים, ובכל זאת, באופן מופלא, גופם מצליח לחפות על החסר. ילדים אלו נולדים בדרך המקובלת, והם נראים כמעט כמו כל ילד אחר, למעט תווי פנים מעודנים ומחודדים, המזכירים את האלפים והפיות מהמיתולוגיה האנגלית והגרמנית.

חלקם סובלים מבעיות לבביות, ולעיתים גם בעיכוב בגדילה, אך הגורם המזהה אותם במידה הרבה ביותר הינו היעדר הפחד המוחלט מפני זרים. ילדים אלו ידידותיים עד כדי פגם ואינם ניחנים בפחד חברתי. הם יכולים לגשת לאנשים זרים ברחוב, לברכם לשלום ולפתוח מיד בשיחה לבבית.

התנהגות יוצאת דופן זו משכה את תשומת לבם של הביולוגים, הסוציולוגים והנוירו-פסיכולוגים מאז גילוי המחלה. היא עוררה שאלות על הקשר שבין גנטיקה לפסיכולוגיה ועל הדרך בה אובדנם של גנים ספורים יכול לשנות לגמרי את האופן בו אנו מתקשרים עם אנשים אחרים.

במחקר האחרון הסתבר שילדי תסמונת וויליאמס לא רק שהשילו מעליהם את הפחד החברתי, אלא גם נפטרו מהסטריאוטיפים הרגילים לגבי קבוצות אתניות אחרות.

עיוורי צבעים

כדי לבדוק את הסוגיה, נחשפו ילדי תסמונת וויליאמס לסיפורים שהוקראו בפניהם אודות אנשים שמבצעים מעשים טובים – הצלת חתלתול מטביעה, למשל – ואנשים המבצעים מעשים רעים.

לאחר כל סיפור, הוצג לילדים דף בספר עם ציורים של ילדים ומבוגרים לבנים או כהי-עור, והילדים היו צריכים לקבוע מי מהדמויות סביר יותר שהשתתפה בסיפור. כאשר נערך מבחן זה על ילדים רגילים, הוכח באופן חד-משמעי כי הילדים נוטים לייחס לדמויות הלבנות תכונות חיוביות, ולדמויות השחורות תכונות שליליות.

תופעה זו חוזרת ומופיעה אפילו בילדים אוטיסטים. אך כאשר נערך המבחן על ילדי תסמונת וויליאמס, התגלה כי הם אינם נוטים לאף אחד מהצדדים. ילדים אלו לא רכשו סטריאוטיפים מסביבתם, או שלא ייחסו להם כל חשיבות. בחירותיהם בין הדמות בהירת-העור לכהת-העור היו אקראיות לחלוטין.

מה ניתן ללמוד ממחקר זה? החוקרים טוענים כי המסקנה המתבקשת היא שסטריאוטיפים נובעים מתוך פחד חברתי. ילדי תסמונת וויליאמס אינם מוטרדים ממה שיחשבו עליהם, ולכן גם אינם מפתחים דעות קדומות על אחרים.

ואולי ניתן להסיק מכך שהתפתחותן והחצנתן של דעות קדומות מגיעות מתוך לחץ חברתי המופעל עלינו מצד הסובבים אותנו. כשכולם סבורים ששחורים פחות חכמים מלבנים, הדעה משתרשת במהירות בנפש הילד, והוא אינו מעז להעלות אפשרות אחרת.

אולי... ואולי לא. תוצאות המחקר עדיין טריות יחסית, וחשוב לציין שהוא נערך רק על קבוצה קטנה של עשרים ילדי תסמונת וויליאמס. מעבר לכך, כאילו כדי להדגיש את מורכבותו של המוח האנושי, נראה שילדי תסמונת וויליאמס אינם חפים לגמרי מדעות קדומות. הם אמנם לא ייחסו חשיבות לצבע העור, אך הפלו באופן מובהק בין נשים לגברים. במילים אחרות, הם עדיין היו חשופים לסטריאוטיפים המבוססים על מין.

מה זה אומר? האם הדעות הקדומות שלנו כלפי זרים מגיעות מאזור אחר במוח מזה של ההטיות ביחס למין ולמגדר? או שילדי תסמונת וויליאמס פיתחו דעות מוצקות על אמהותיהם מתוך התנסותם בבית, אך טרם הספיקו לפתח דעה חד-משמעית באשר לשחורים וללבנים?

שאלות אלו נותרות עדיין ללא תשובה, אך אני מקווה שכל עוד נמשיך לחקור ולשאול, כך נגיע מהר יותר ליום בו נוכל לנטוש את דעותינו הקדומות ולקבל את האחר למרות שונותו. עד אז, עלינו לעודד חינוך לפלורליזם, לסובלנות כלפי האחר ולהתחשבות בדעות שונות.

רועי צזנה הוא דוקטורנט לננו-טכנולוגיה בטכניון, כותב ומרצה בנושאי מדע, חברה, הסטוריה ועתידנות ובעל בלוג .