תנו לצאת לחופש גדול

בשבוע האחרון נפרדתי מהכיתות אותן אני מלמד. זה היה מעמד מרגש. לשמחתי, שנת ההוראה הראשונה שלי הסתיימה בשלום וזה לא דבר מובן מאליו. עבור מורים רבים השנה הראשונה עשויה להיות טראומתית, ואחוז לא מבוטל מהם אף נוטש את המערכת בגלל התנאים, העומס, וקשיי ההתמודדות עם התלמידים. אני רק מקווה, שבמקרה שלי לא מדובר במזל של מתחילים כי בשנה הבאה החלטתי ללכת עד הסוף: לא רק להיות מורה מקצועי למחשבת ישראל ולפיזיקה אלא גם לחנך כיתה. בית הספר הולך להיות הבית השני שלי ואולי אפילו הראשון.

בינתיים, עד תחילת שנת הלימודים הבאה, אני עומד לממש את אחת ההטבות הגדולות ביותר שיש למורים ותלמידים: החופש הגדול. אך נראה שלא כולם מרוצים מ"ההטבה" הזאת. בייחוד הורים עובדים. חופשת הקיץ מלחיצה רבים מהם: מה לעזאזל עושים עם הילדים חודשיים?! סקרים מראים שכמחצית מהציבור בישראל בעד לצמצם באופן משמעותי את החופש הגדול, וחלקם אף חושבים שיש לבטלו כליל, ולהשאיר חופשה סמלית בין שנה לשנה. רק לפני מספר שבועות עלתה לדיון הצעת חוק לקיצור החופש הגדול בועדת השרים לענייני חקיקה, שנדחתה לפי שעה, ולאחרונה אף התארגנה קבוצת הורים, שהחליטה לקדם עניין זה.

מצוקת ההורים מוצדקת אך קיצור חופשת הקיץ איננו פתרון טוב. בבית הספר לומדים התלמידים עשרות שעות שבועיות, חמישה ימים בשבוע ולפעמים שישה, במשך עשרה חודשים בשנה. זה לא דבר קל, למרות החופשים הרבים שיש במהלך תקופה זו. הרי באוניברסיטה לומדים פחות מכך: כל סמסטר נמשך שלושה חודשים ואף אחד לא חושב שיש צורך להאריך את שנת הלימודים האקדמית. ברור לכולם שיש גבול לכמות החומר הלימודי שאדם מסוגל להכיל, על אחת כמה וכמה אם הוא בגיל הנעורים.

אבל זה לא רק הצורך בחופש מהלימודים אלא מדובר גם בתקופה משמעותית בחיי התלמידים, שמספקת עבור רבים מהם חוויות חשובות ומכוננות. חוויות התבגרות. חופשת הקיץ היא לא רק הבטלה בבית, הצפייה בטלוויזיה והבילויים עם החברים אלא היא גם התחושה שאתה קובע מה אתה עושה עם הזמן שלך, שאתה עצמאי ומסוגל לנהל את החיים שלך, כמו המבוגרים. והשינוי ניכר. כל מורה מכירה את זה: היא נפרדת מהכיתה בסוף השנה וכאשר היא פוגשת אותה מחדש בתחילת שנת הלימודים – יש משהו שונה, בוגר יותר, בכיתה.

תלמידים זקוקים לחופש הגדול כדי לנוח ולעכל את מה שעבר עליהם בשנה האחרונה, כדי להתבגר, וכדי להתכונן, נפשית בעיקר, לקראת שנת הלימודים הבאה. אסור לקחת מהם את זה.

דור העתיד

לא. בכלל לא. אנשים מוזנים מהתקשורת שמציגה את היוצאים מן הכלל. רוב האנשים שגדלתי איתם לא אלימים ולא שטחיים. אכפת להם, יש להם דעות פוליטיות והרבה פעמים התווכחנו על מה שקורה במדינה. עם זאת, אני חושב שהנוער היום מרגיש הרבה פחות מחובר לחברה, למסורת ולישראל.

לצערי, יש הרבה "ליטלים מעתוקים" שמשמשים כמנהיגות שלילית. בנים ובנות. ופה יש כשלון מערכתי. המורים צריכים לעודד את המנהיגות החיובית של התלמידים והרבה פעמים הם לא עושים את זה. אני לא מאשים רק את המורים כי בכיתות כל כך גדולות קשה לעשות את זה.

בשנים האחרונות התרחבה תופעת המכינות ושנות השירות בקרב בני נוער והפכה לפופולארית - בייחוד בקרב הפעילים שבהם. גם ים, בוגר מגמת מחשבת ישראל, הולך בשנה הבאה למכינת "עין פרת" - שם הוא מקווה להתפתח מבחינה ערכית, ולהתכונן טוב יותר לקראת השירות הצבאי והיציאה לחיים. רבים טוענים שהמכינות מחפות על פערים שנוצרים בבית הספר.

האמת שלא. צריך לעשות שינוי דרסטי וקיצוני במערכת. משהו במערכת הקיימת לא עובד. הבעיה היא לא רק במבנה המערכתי אלא גם בגישה של המורים שהיא כבר לא רלוונטית לדעתי, ובמסר של משרד החינוך – שהציונים הם הדבר החשוב ביותר. אני לא יודע מה בדיוק צריך לעשות, אבל צריך לחשוב על הכל מחדש.

כשהוא פונה ללכת, רגע לפני שהוא סוגר את שער בית הספר מאחוריו, אני תוהה:   

ים, עם מה בעצם אתה יוצא ממערכת החינוך?

אני יוצא בתחושה שיש דברים שחייבים לשנות - היחס בין תלמידים למורים, העומס בכיתות, הצורה שבה מעבירים את חומר הלימודים. אני יודע שאני רוצה לחזור ולשנות אבל אני עוד לא יודע איך.

אני לא חושב שאהיה מורה, כי מורה לדעתי לא יכול לשנות. הדרך היחידה שבה אפשר לשנות משהו לדעתי היא הפוליטיקה אבל הליכה לפוליטיקה תהיה בגידה בערכים שלי, כי פוליטיקה היא עסק מלוכלך מבחינתי שמשחית אנשים טובים. אני מתלבט בעניין הזה. אולי אגיע למסקנה שאין ברירה אחרת אלא לנסות.

• יובל סרי בן 30 מירושלים. מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס 'זיו' בירושלים. פעיל חברתי, ממקימי התנועה הירוקה וחבר הנהגתה.
• לכל הטורים לחצו כאן.