יאללה, ביי

סופרנני, בואי מהר. הילדים ירדו מהפסים ואין מבוגר אחראי באופק. אמנם הילד כבר בן 40 פלוס והילדה בת שלושים, אבל מכיוון שהם גרים כבר זמן רב מדי ב"ביפ", ערוץ לאינפנטילים בלבד, היה להם אישור מההנהלה, ואפילו חוזה חתום שמעודד נסיגה משמעותית בהתפתחות הקוגניטיבית.

אברמוב ואטינגר באולפן. "בובי ואני" סוגה עילית לידם (צילום: יוסי צבקר)

הם נראים ונשמעים כמו בני שש שמתחרעים על המחשב כשההורים השאירו אותם לבד, לא ברור למה. מישהו צריך להציל אותם מעצמם לפני שיהיה מאוחר מדי.

וידאו-צ'ט מהגיהנום 

אברמוב ואטינגר יושבים באולפן כעור מול מחשב ומעלים בחכתם אנשים שהסכימו להשתתף במיזם שלהם בווידאו-צ'ט מהגיהנום, באיכות טכנית בלתי נסבלת בעליל - במיוחד כשרוב הזמן המסך מפוצל: בצדו האחד דברים שלא ראויים לשידור באיכות שידור, ובצידו השני פיקסלים-פיקסלים מתאמצים נורא להיראות כמו בני אדם ולא מצליחים.

הם גם רוצים להישמע כמו יצורים תבוניים אבל גם בזה הם לא מצליחים, ולא בגלל שלרובם אין מיקרופון.

אברמוב ואטינגר מסלקים את מי שבא להם לסלק, מתעכבים על גופות עירומות למחצה ובני עשרה הנראים כמי שמענגים את עצמם.

"ביפ" תמיד היה בית חם לגסויות פרימיטיביות, אבל רוב השניים האלה מביכים בהתלהבות המעושה שלהם מעצם האפשרות לשוחח עם אנשים ככה, ממש במחשב. בעשרים-וקצת הדקות הכי מבוזבזות בחיי, כולל המתנות בקופת חולים, מס הכנסה ופקקים בערבי חג, חשבתי על השורה האלמותית של הומר סימפסון: "they have the internet on computers now?" ש"יאללה, נקסט" היא אילוסטרציה ארוכה, משעממת, דבילית ומיותרת שלה. הדבר היחיד שיש לומר לזכותה: היא אכן נמשכת פחות מחצי שעה. יאללה, ביי.