גם אנחנו מאזינים בסתר

אי שם, מאחורי לא מעט דלתות במוח, שמורה לי תמונה מביכה במיוחד. בגיל 16, הבאתי את היי פייב להופעה בבית הספר בו למדתי. אז, הם עוד לא היו גדולים מספיק, ולכן ב"הד ארצי" הסכימו לעניין. אני, מצדי, לא הייתי מודע מספיק לגודל המבוכה. אודיטוריום בית הספר אמנם נמלא בתלמידים סקרנים, אך גם בלא מעט כאלה שהטיחו בקבוקי פלסטיק של מים מינרלים על ראשיהם של מייקל הרפז, אייל שחר, אייל דסאו, עידן יסקין ואמיר פיי גוטמן.

עם השנים הפכה היי פייב להיסטריה של ממש, ולשמחתי גם לי יצא להיות שם: להזמין אותם לראיונות בתחנות רדיו, בעיתונים שונים וגם באינטרנט, שהיה אז בחיתוליו. אחד ממוצרי הפופ המדוברים של השנים האחרונות הוכיח עצמו, ושמחתי לתרום - ולו במעט - להצלחה ההיא.

"יום מעונן". בזכותי הם הגיעו לאן שהם הגיעו (בערך)

מול המעריצות ההיסטריות, מעולם לא ניתן לאותה מוזיקה (ובצדק) כל תו איכות שהוא, והיא נחשבה מאז ומתמיד לפופ מהסוג הזול ביותר שקיים. אבל אותי זה לא עניין, ולמרות שכלפי חוץ סטיתי לזרם האביב-גפני, בסתר, את מערכת הסטריאו הלואו-טקית בביתי הייתי מאכיל דרך קבע באלבומים וסינגלים של היי פייב, ושמעתי אותם בלופ.

בפרצי נוסטלגיה נדירים, שמדי פעם מתורגמים לכדי סטיות יוטיוביות קלות, אני נזכר באותה חבורה קצת משונה, מאוד לא עדכנית לשנות האלפיים, ואפילו מצליח ליהנות מעוד האזנה ל"עומד על צוק", "יום מעונן", "זמן מסיבה" או אפילו לחידוש הכל כך נורא שלהם ל"לחץ" של סחרוף. (עמית קוטלר)

ילדים, תראו איזה דיסק הכנתי לכם!

יש גבול דק העובר בין המוזיקה שאתה משמיע לילדיך לבין המוזיקה שאיכשהו מתנתקת מילדיך ועוברת אליך. התהליך בדרך כלל מתחיל מקלאסיקות מוזיקליות מופתיות כמו סבא טוביה, שובי דובי ואי אילו גיבורי אנימה לגיל הרך (יש דבר כזה, מתברר). אתה יושב בסלון, מאזין, מזמזם, סותם את פיך, אבל הצלילים בוקעים ביתר שאת מתוך החזה, שכמעט מתפקע.

"בוב הבנאי". אחלה טראק

עד עתה הגבול נשמר, אבל הוא נשבר ברגע שאתה עובר למחשב, ומ"יוזמתך" אתה מחפש באימיול שירים כדי לצרוב לילדים, שיהיה להם באוטו. אתה אומר לעצמך: נסיעות ארוכות, צריך משהו שירגיע אותם, שלא ילכו מכות, שלא יפריעו לי לנהוג. אתה צורב את מיטב שירי ערוץ הילדים, הופ, כל מה שחכות האמיול תופסות. אתה מרוצה, בשביל הילדים כמובן.

אתה מתחיל במלאכת הצריבה, אתה הופך להיות עורך מוזיקלי. קשה לך למחוק את החיוך. כשהתוכנה מסיימת להוריד את "בוב הבנאי", אתה מחליט שזו הרצועה האולטימטיבית לפתוח איתה את הדיסק. מגיע שבת, אתה מודיע ש"הכנתי לכם דיסק משהו מיוחד". אתה נתקל באדישות. נכנסים לאוטו, אתה בהתרגשות מכניס את הדיסק. אתה מקבל הנהוני ראש, מהר מאוד אדישות. כשזה מגיע ל"שובי דובי" אתה כבר מתחיל להזיע. הילד בן השלוש, כה חוצפן, פתאום אומר בקולו המתוק: "אבא, אפשר מטאליקה?" (עמיחי שלו)

אין גבולות לנוסטלגיה

כן, שנות ה-90 נגמרו. אז מה, זה אומר שאסור להקשיב תוך הנאה צרופה למקצבים מהירים ומסונתזים עם מילים מטופשות? תגידו מה שתגידו, אבל אינספור הלהיטים שסיפקו "2Unlimited" בעשור הטראשי ביותר בתולדות הפופ עדיין עושים לי את זה. במסיבות, במפגשים חברתיים וסתם בהאזנה פרטית בבית.

"Tribal Dance". עדיין מקפיץ, מה תעשו לי?

כשהם היו בשיא, זה היה סוג של גילטי פלז'ר בדרגת סיווג עליונה: בכל זאת, כולם מסביב חרשו אז על דיסקים של נירוונה או פרל ג'אם, ולא בטוח שהיו מקבלים בהבנה סגידה להמנוני דאנס כמו "Twilight Zone". ואני הייתי סוג של נער גראנג' בחולצות שחורות, לא ממש מתבייש לבלות שעות עם הגיטרה, אבל מאוד מתבייש לבלות שעות לא פחותות מול מצעדי הלהיטים של MTV.

אבל היום? השירים מושמעים בין כותלי הבית בגאווה, ואפילו לא צריך סיסמה בשביל למצוא אותם מתנוססים בתיקיית המוזיקה על ההארד-דיסק, בלי שום שם קובץ בדוי. טוב, אז אולי בכל זאת אני משתדל לסגור את החלונות ולוודא שאין אף אחד בסביבה המיידית לפני שאני מפעיל בווליום מחריש אוזניים את "Tribal Dance" המקפיץ או את "No Limit" המרגש. אבל אולי עכשיו, כשהרטרו לניינטיז הופך לאופנתי, אפשר כבר לצאת מהארון מבלי להעמיד את טעמי המוזיקלי בסכנת סקילה. ואתם יודעים מה? אפילו השיר החדש של ריי ואניטה די מגניב. (דרור עמיר)

העוקץ הספרדי

מוזיקה היא כנראה הדרך הטובה ביותר להתחבר לעולם הפנימי שלך. בלי יותר מדי חישובים ותכנונים, בלי פסיכואנליזה. פשוט פלאג-אן-פליי לתדר של הגרעין שלך. זוהי הסיבה שהשירים להם אתה מאזין יכולים להסגיר הרבה מאוד אינפורמציה לגביך. וכשמדובר בי ובחיבה המוזרה שלי לחוליו איגלסיאס, אני לא בטוח שמדובר במידע שהייתי רוצה לחשוף בפומבי.

חוליו איגלסיאס. אולי הג'יבריש יבלבל את האויב

האמת היא שחוליו האייקון מעולם לא דיבר אלי. סקס-אפיל לטיני חלקלק מעולם לא קסם לי ואף פעם לא הבנתי איך הוא צבר עדת מעריצות המונית כזו בכל העולם - לפחות עד לגילוי האחרון שאני והוא בסך הכל די דומים. ולמרות זאת, כזמר הוא תמיד ריתק אותי. הלחישות הרומנטיות הנעימות שחדרו לאוזני נשים בוגרות ועשו בהן שמות, פעפעו גם דרך עור התוף שלי והמיסו שם משהו - תחילה כחיוך ציני, אחר כך פשוט כצחוק. בקולו המלטף, בלחן הענוג ובדיקציה המתגלגלת של מילים שאין אני יודע את משמעותן, וכנראה טוב שכך.

לא, אני לא מוצא את אותם דברים בריקי מרטין, אפילו לא בבן אנריקה - כאמור סקס-אפיל לטיני שזוף לא מתמזג באשכנזיותי הלבנבנה. אבל חוליו - הוא מיוחד, בגלל שהוא כן מתחבר לילדות, לרדיו, לאוטו גלידה, לתקליטים.

בדרך כלל אני מנסה להשאיר את שיריו מוצפנים בנגן ה-MP3, אבל לפעמים לבדי שם במקלחת - של מים חמים או אלכוהול - זה פורץ החוצה. Espera un poco, un poquito más. בין טיפה לטיפה, בין לטיפה ללטיפה, אני נחשף, מקווה שאף אחד לא שומע. ומתנחם בזה שהג'יבריש שבוקע מפי רק יבלבל את האויב שמאזין. (אמיר בוגן)

יום שישי אחר הצהריים, התריסים פתוחים ואני במרפסת עם כוס קפה ותשבץ, הרדיו פתוח על מוזיקה קלה לשעה רגועה, מקשיבה בחצי אוזן, מסתיים לו שיר ומתחיל חדש. אני קופצת כמו ילדת תיכון מאוהבת, שופכת חצי מהקפה הרותח על עצמי, אבל לא אכפת לי, יש שיר של רן דנקר ברדיו, אני מגבירה ושרה בדואט מזייף עם חיוך דבילי על הפנים. כן, עברתי את גיל ה-30, כן, אני מאוהבת ברן דנקר וכן, אני חושבת שיש לו מוזיקה נהדרת.

הדייט המוזיקלי הראשון שלנו לא היה מוצלח במיוחד, הוא הוציא את "שווים" ואני העדפתי אחרים, ככה המשכנו לבלות יחד, לא אקסקלוסיבי, אבל לאט-לאט, כשהתקלפו עוד שכבות,

מצאתי את עצמי מחפשת בין התחנות אחר עוד שיר שלו, שומעת ממרחקים צלילים מוכרים ומתחננת בלב שיגבירו.

בקול רם לא העזתי. את הדיסק, כמובן שרכשתי, הוא מוחבא במגירה עם עוד כמה אוצרות, אבל הכי מיוחד בעיניי זה לשמוע במקרה, כשאחד משיריו מתנגן ברדיו וזה נשמע כאילו הוא שר רק בשבילי, בלי שאף אחד אחר יידע. זה הרומן הסודי שלי עם דנקר. (מור אלזון)

ולאיזו מוזיקה מביכה אתם מאזינים בסתר? קדימה, טקבקו מהר לפני שיבוא המבקר!