איך נתתי אמון בתביעה במשך שנים?

עכשיו זה רשמי: אכן היו האזנות סתר שמקצתן נגעו למה שכונה בדיעבד "תיק רמון" או "פרשת הנשיקה" ולא דווח עליהן לסנגוריו של חיים רמון אלא במהלך המשפט, ולאחר דרישות חוזרות שנענו בשלילה. בכך הודו אנשי הרשות המבצעת בפני מבקר המדינה הנמרץ, שכדרכו (חסרת הפשרות) התייחס גם לאחריות אישית של ארבעה אנשים.

המבקר הנכבד קבע שהיה כשל אישי ורשלנות ממשית מצדם של אלה, אך לא זדון, ובעת ששורות אלה נכתבות – נראה שהקביעה בעניין זה איננה סוף פסוק. הפרקליטות המעורבות עתרו לבג"ץ ואילו יוזם הבדיקה, מר רמון, פנה ליועץ המשפטי בדרישה לפתוח בחקירה פלילית.

אין לי כוונה לעסוק בפן האישי של דו"ח המבקר; גם משום שהעניין הונח לפתחם של הגופים האמונים על כך מכח החוק, וגם משום היכרותי האישית והרגשית עם כל המעורבים בפרשה.

מה שמטריד אותי הוא "התקלות" הרבות מדי של הגופים הממונים על החקירה והתביעה במסירת חומרי החקירה לנאשמים, תוך פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות על פי חוק ועל פי המסורת המשפטית, הפסיקה וההגינות.

על פי אותה פסיקה, אין זה משנה אם חומרי החקירה הועילו בדיעבד להגנתו של הנאשם (ובעניינו של מר רמון קבע בית המשפט, בפסק דין חלוט, שלא היה בחומר החקירה הזה כדי להביא לזיכויו). גם לא יעלה על הדעת לפי הפסיקה, שאנשי התביעה או המשטרה יחליטו מהו "חומר חקירה" ומה רלוונטי להגנתו של נאשם. במקרה של מחלוקת, כך נקבע, תובא זו להכרעתו של בית המשפט, במותב אחר.

הציבור לומד על מקצתם השולית של המקרים בהם מסרבת התביעה או שאיננה מעבירה בשל "תקלה" חומרי חקירה קיימים שנשכחו בתיק אחר או בארון, והתביעה והמשטרה מגוללות זו על זו את המחדל.

רק לאחרונה התוודע הציבור לחומרים כאלה, שלא נמסרו להגנה במשפט המתנהל בענין מותו האכזרי של אריק קרפ המנוח ובמשפט המתנהל נגד ראש הממשלה לשעבר, מר אולמרט. זאת משום שמדובר במשפטים מתוקשרים ומיוח"צנים.

מנסיוני הרב, אוכל למנות עשרות של מקרים כאלה (!) שרק מקצתם קיבלו כותרת ליום אחד, בעיקר בעקבות התגוללות של אנשי התביעה והמשטרה על שופטים בשל התארכותו של ההליך, או בשל "שחרורם של רוצחים" על ידם. לנאשמים וסנגוריהם ישנה יראה או רתיעה מפני הלבנת פני גופי האכיפה, בהם ימשיכו להיות תלויים גם בעתיד.

על פי התרשמותי, חוטאים גופי התביעה והמשטרה בחטא היוהרה והכח. זו תופעה חדשה יחסית, שלא הייתה מוכרת במשך עשרות בשנים, בהן סמכו בתי המשפט על יושרם ויושרתם של גופי התביעה, וייחסו להם דאגה אמיתית לביטחון הציבור אך גם להוצאת האמת לאור, ולא הרשעה בכל מחיר.

ישנם בפרקליטות אנשים רבים שאני מכבד, מעריך ומחבב. אך כגוף בעל התנהגות אופיינית המוכתבת מלמעלה, חשתי שבר באמון שנתתי בתביעה במשך שנים, במהלך שנותיי האחרונות על כס השיפוט.

עצוב לי שכל ההערות, הנזיפות, הקריאות לתיקון, ההתרעות, שיצאו מתחת ידי בשבתי על כס השיפוט בבית המשפט הגדול והחשוב במדינה, לא זכו להתייחסות עניינית ולהסקת מסקנות. רק התעקשותו של מר רמון עקב הרשעתו ובעזרת אישיותו, קשריו, מעמדו וחבריו – הביאה לחשיפת ההתנהלות הקלוקלת של המשטרה והפרקליטות, המתקיימת גם כלפי נאשמים מהשורה. על פי המצב כרגע דומה שעדיין אין זה סוף הסאגה.

שלי טימן, שופט בדימוס בבית המשפט המחוזי בתל אביב