האמת? רוב הורינו לא היו בכלל מגיעים לדייט שני
"דייט מוצלח"? יש בכלל דבר כזה? ואיפה הוא עומד במרווח הצר שבין הסיכוי לזכות בפיס לסיכוי שיפול לי חייזר ירוק על הראש?
באחד הבקרים המצאתי משפט יפה: "קודם ניקח את מנהטן, אחר כך ניקח את ברלין". הייתי מרוצה מעצמי. זה משפט שיכול אפילו להיות כותרת של שיר, חשבתי. התייעצות עם הידידה החומה החדשה שלי העלתה שכבר יש איזה מישהו בשם הבנאלי "כהן" שחשב לפניי על השורה הזאת. בכל מקרה, מצוייד ברוח כיבוש העולם עליתי לגג ביתי, צפיתי באורות תל אביב הנוצצים, כשאני חדור רצון ללכת ולכבוש את מה שמגיע לי, גם אם זה יגרור מלחמת עולם שלישית. לא, לא אי ענק בניו-יורק איחלתי לעצמי, כולה בחורה אחת, זה הכל, כולה דייט אחד מוצלח, שאחריו כל חיי ישתנו. אלא שהמילה "דייט" הבריחה את הצב בחזרה אל תוך השריון. "דייט מוצלח"? יש בכלל דבר כזה? ואיפה הוא עומד במרווח הצר שבין הסיכוי לזכות בפיס לבין הסיכוי שיפול לי חייזר ירוק זוהר על הראש?
מיואש נכנסתי הביתה, חזרתי למחשב במטרה להטביע יגוני בסוליטר עכביש. ברקע גל"צ, ומיכל ינאי מספרת איך אחרי כל הדברים הרעים שקרו לה – לקחה את עצמה בידיים והובילה את חייה למסלול טוב יותר. "אין לי מחשבות על העבר, לא כעס ולא מירמור", אמרה לפסיכיאטר המראיין שצרח עליה שהיא מדחיקה את רגשותיה, וחמור מכך - הורסת לו את התוכנית. "אם היא יכולה, למה אני לא?", חזרה לי האופטימיות. שבתי לגג, אני אמנם לא מלכת הילדים, אבל ללא ספק מלך הגג שלי, והנה אני שוכח מהעבר ומסתכל קדימה, אל עוד דייט ועוד אחד, ועוד אכזבה קטנה בדרך אל השחיקה הגדולה. הופ - הייאוש חוזר. מה ברלין? מה מנהטן? הרי כל משמעות השיר היא - נראה אותך כובש לך דירת חדר וחצי בקלנסואה לפני שאתה שולח עיניים גדולות אל בירת הרייך.
הבעיה עמדה מולי: בקלות יכולתי להגשים את מאוויי, וכל הבעיה היא הדייט. אז מה הוא בעצם דייט?
הם עשו ביחד פוסט דוקטורט או לפחות פוסט טראומה
הדייט הוא בעצם פיתוח בן זמננו. הורינו לא נפגשו ב"קפה קפה", ולא אבותינו שלפניהם. הם נפגשו בהמון מקומות מגניבים אחרים: הם קטפו ביחד כותנה בקיבוץ, לחמו ביחד בגבעות שיח' יא-ני-זניו (שליד ואדי אנא עארף), הם היו פצוע צבאי נוטה למות ואחות רחמניה נוטה להתחתן, הם עשו ביחד פוסט דוקטורט או לפחות פוסט טראומה, הם היו מלצרית חצופה וסועד שובב (היום זה נקרא מטריד מיני), הם חטפו ביחד מלריה, נחטפו ביחד לאנטבה, התגנבו ביחד לספינת מעפילים, או חפרו ביחד את תעלת סואץ. משהו כזה. לא דייט! בואו נודה באמת: רוב הורינו לא היו בכלל מגיעים לדייט שני.
ואם נלך רחוק יותר, אל אבותינו, בקהילות של פעם, הם הכירו דרך השדכנית של העיירה, או החליפו מבטים ביישניים בבית הכנסת, או גרו דלת מול דלת ומגיל חמש היה ברור לכולם שיש שם קליק מטורף, כל קהילה ודרכה. אבותיי לדורותיהם נהגו לשבת לבד בחושך, ושם הם נפגשו, בחושך ובקור המקפיא של לובלין. לא בדייט. וזה עבד, עובדה שנולדתי, זה עבד להם הרבה יותר טוב משזה עובד לנו.
חזרתי למעבדה (הגג) בניסיון לפתח מוצר חדש, אלטרנטיבה שפויה לקונספציה שקרסה. תעלת סואץ כבר חפורה היטב, הבריטים גורשו מהארץ, מטוס אייר-פראנס חזר בשלום מאנטבה. מה עוד נותר, בתקופת לוקסוס זו? חשבתי על אפשרויות: זה יכול להיות מפגש של הזזת רהיטים וסידור הדירה מחדש, חיפוש כלב אבוד, דיון על מיזמים עסקיים, חילופי ספרים, ייעוץ מקצועי הדדי, משחק טניס. זה יכול להיות הליכה משותפת למכולת, או המתנה בתור בבנק רק בשביל לצעוק על הפקיד שכל הבנק הזה זה גנבים. אפשר לקבוע במוסך, או בקופת חולים, או בבית הכנסת של ימינו, הקניון. אולי לגזום ביחד את הדשא, או לצבוע ביחד את הקיר - זאת דרך להכיר! (נשבע שלא תכננתי שזה ייצא חרוז). וכשצובעים ביחד את הקיר, לא רק לומדים להכיר, אלא גם לומדים לשתף פעולה, והכי חשוב: בכל מקרה, הקיר נשאר צבוע. אז מעכשיו לא "דייט", אלא "פגישה". כמו פעם.
בתור ניסיון מחקרי יצאתי לפגישה, כזו שהיא לגמרי לא דייט, עם בחורה אחת. זה קרה לאור יום, באמצע השבוע, נפגשנו בעזריאלי, שזה קניון, נסענו יחד ליפו, שזה מקום כזה. היה סבבה. שקיעה, בירה, ים, אחלה בילוי, נפרדנו כידידים שהיו בפגישה. זהו, פגישה, היתה ונגמרה, בעצם לא שונה במאומה מהדייטים שקדמו לה. כשחזרתי הביתה עליתי שוב לגג לגבש את מסקנות המחקר, ופריצת דרך משמעותית נרשמה. להלן המסקנות.
יותר פשוט להם לכבוש את מנהטן מלכבוש בחורה
בעייתם של המוני היוצאים לדייטים היא אחת בלבד: הם לא מסוגלים סתם ללכת ברחוב ולהתחיל עם אדם זר שנראה נאה בעיניהם. יותר פשוט להם לכבוש את מנהטן מלכבוש בחורה נחמדה שעוברת מולם. הם מעדיפים להפוך לשכנים התמהונים עם החתול, מאשר לתפוס את האומץ הדרוש לפתח שיחה. הרי לאדם שמסוגל לפנות לדמות לא מוכרת ברחוב ולהגיד "שלום, אני חושב שאני יכול לאהוב אותך, מה דעתך על כוס קפה?" כל טיול תמים בין הבריות זה רצף של "ספיד-דייט" ללא הגבלה, וגם אם מקבלים 20 סירובים והסכמה אחת, אולי אחוזי ההצלחה הם גרועים, אבל יש חג יום-יום. אלה, החוצפנים הנדירים, מוצאים מהר את מבוקשם, ואילו אנו, הביישנים המצויים, נותרים בחיפוש המייגע והסיזיפי.
עבור רובנו, הדייט הוא המושיע, ולא קם לו יורש. ואז אנחנו הופכים לכאלה חופרים, עוסקים ברקע ובנסיבות, במשמעות ובטקסיות שבפגישות, חושבים על המקום ועל סוג הפעילות, מתכננים איך זה יהיה מקסים ומלהיב, רומנטי אך נוח, מיוחד אבל עם חניה קרובה, מבטיח אבל מאפשר פתח מילוט, מה ללבוש, מה להגיד, מה להביא, איך להסתפר. ואולי האמת היא הרבה יותר פשוטה, פשטות שמעבר לתפישתנו, שכל מה שניתן לתכנון – כלל אינו חשוב.
כי ברגע מסויים, כשניפגש, ומישהו למעלה ירצה – כבר נדע שהפעם זה אפשרי. בין אם בחוץ יהיה אור או חושך, שרב או גשם, בין אם יהיה זה על אי בודד, על אי ירוק בים, או על אי תנועה ברחוב החשמונאים, בין אם סביבנו יהיו עצים, ילדים מחופשים או אוהדי פנרבחצ'ה, בין אם יקראו לזה פגישה, דייט, או צ'יקיוואווה. אפילו המלצרופוביה תיעלם פתאום, כי מי בכלל יסתכל על מה שמסביב? ואם אותו רגע מתמהמה, אין זה בשל בימוי כושל ותפאורה לקויה, אלה יכולים להוות רק תירוץ לחופר המצוי. אם זה לא קרה, זה אומר רק שנדרשת עוד קצת סבלנות, ועוד ניסיון אחרון ודי.
ובקשר אלי? גם אני מאלה שלא פונים לבחורות נחמדות ברחוב, אבל מקווים לפגוש אותן אחר כך, בסיעתא דשמייא, בסיעתא דדייטא. כשאני תוהה למה שמישהו ירצה לכבוש את מנהטן, ומה הוא יעשה בכל הרובע העצום הזה, זה מפני שאני עדיין מאמין שהמנהטן שלי תבוא בצורת בחורה נחמדה. לא ניפגש במטוס חטוף, גם לא בשדות כותנה, אבל עוד אמצא אותה. ואחרי הכיבוש המפואר הזה לא אזדקק לכיבושים נוספים, את ברלין שייקח ההוא, כהן.
- טורים אישיים ומאמרים בנושא דייטינג
האימייל של אורן
לפנייה לכתב/ת 
