מצעד גאווה ללא מחשבה

כמה נחמד להלל את צעדת שליט. את "כל עם ישראל", את "שעתם היפה", את ההתגייסות, הסולידריות, ההזדהות, ההקרבה. כל מילת הלל אפשר להפשיט ולפרק, ולהיווכח שאין מאחוריה כמעט כלום. כלום במקרה הטוב, כי מה שמסתתר הוא ההיפוך. לא כל עם ישראל משתתף או תומך, אלא רק חלק. ההתגייסות וההזדהות אינם תובעים שום קרבן, ואפילו לא טרחה מיוחדת. המצעד, עבור רוב משתתפיו, הוא מין התנסות חווייתית, מהסוג שישראלים מזן מסויים אוהבים במיוחד, ולחלק מהצועדים סתם פיתרון זמין למלא בתוכן את הימים הריקים של חופשת הקיץ.

כאילו לא נורא, בעצם, אבל בכל זאת סימפטום. שוב התופעה של שיווק ללא כיסוי, מעין קצף קוסמטי של ערכים. הזדהות ללא מאמץ, ללא מחוייבות של ממש. חצי פסטיבל, חצי קרנבל, עוד מצעד גאווה.

נכון שיש כאן "מצד אחד" ו"מצד שני" - המשוואה האינסופית של החייל השבוי לעומת המחיר; ונכון שכל אחד מאיתנו שם את עצמו במקומם, וכל יתר הרעיונות הלא מגוונים המופרחים ללא הרף לחלל האוויר. אבל בסוף כל זה מתנקז לשאלה מה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו. אנחנו, שאיננו גרמניה או צרפת, ואפילו לא יוון. אנחנו, שתמיד חרב תהיה מונחת לנו על הצוואר. אנחנו, שבאמת לפעמים כל העולם נגדנו, ולפעמים אפילו בצדק.

כלומר, יש בעיה בקרנבליות הזו, שאיכשהו נראית טרם זמנה. טרם זמנה מהבחינה שהשיקולים שלנו הם תמיד, במובן ברור, קיומיים. שבלתי אפשרי אצלנו להתעלם מהאיוּם, מהתקדים, מהסכנה. זה לא פשוט כמו במדינה כתיקונה. ואת

זה אני אומר כמי שמטיף כבר שנים להידבר עם החמאס, כי אין ברירה. אבל לא בקרנבלים ובפסטיבלים. צריך ללחוץ על הממשלה ממקום אחר, מזווית אחרת – ללחוץ כשיש לך מה להציע במקום התנהלותה המטומטמת, הנוגחת שוב ושוב עם הראש בקיר.

אני לא מתנגד כאן להפגנה או לצעדה (לצעוד זה טוב לבריאות, כידוע). אבל למצעד למען גלעד חייב להיות סדר יום נוסף, כדי שיהיה לו משקל. סדר יום רדיקלי, ולא מין "גאווה" של נוער פרחים. צריך שתתלווה לו גם מחשבה מה הלאה. אולי הידברות שמעבר לעסקה, מתווה כולל שינצל את שעת הרצון. להתעקש על פיוס גם עם הגרוע שבאוייביך, וגם אם הוא לא מבין את השפה. לקוות שזה יתחיל במצעד וימשיך לחלחל.