אחותם הצולעת
הבשורות הטובות: יש באלבום החדש של הסיזר סיסטרז אחלה שירים. הבשורות הרעות: כולם כבר יצאו כסינגלים. עמית קוטלר תוהה לאן נעלמו הבלדות ואיך עוצרים את ההתעללות בפסנתרים
מעריצי סדרת הקאלט "אחד העם 1", המפומפמת בימים אלה באינטנסיביות מוגזמת בערוץ 2, ודאי לא ישמחו אם הפרומואים לקראת העונה החדשה של הסדרה, "אחד העם 101", יתגלו ככל תוכנם של הפרקים. כלומר, אם יתברר שהדאחקות האמיתיות בפרקים עצמם הן כל מה שראינו בתשדירים המקדימים, ושלמעשה אין בהם יותר מדי מעבר לכך.
מקרה דומה מאוד הוא זה של "Night Work", אלבומם החדש של הסיזר סיסטרז שיצא אתמול (ב') בחו"ל. אחרי שכמעט גנזו לגמרי אותו, עבדו עליו כמעט מההתחלה - לא לפני שאלטון ג'ון בכבודו ובעצמו נתן להם את מילתו שהאלבום מבושל היטב ומוכן להגשה.
סיזר סיסטרז עם קיילי מינוג בגלסטנבורי (צילום: רויטרס)
אבל התוצאה הסופית, כך נדמה, לא מצליחה לעמוד בסטנדרטים שהלהקה עצמה הציבה בעשור האחרון, עם הסאונד הפופי-דאנסי, הקולות המיוחדים וההפקות המוזיקליות הבומבסטיות, שהפכו שם נרדף ל"סיזר סיסטרז", בלהיטים כמו "I Don't Feel Like Dancing", למשל. לכן, אין זה מפתיע שאת כל הלהיטים באלבום החדש של ג'ייק שירז, אנה מטרוניק וחבורתם - כבר יצא לכם לשמוע.
הסינגלים שהופצו עד עכשיו, "Invisible Light", "Fire With Fire" תואם הקלאסיקה "קלימבה דה לונה" (או "Skin Tight" מאותו אלבום, שזה שיר אחר אבל זהה לגמרי) וגם השיר אותו ביצעו רק השבוע על הבמה עם קיילי מינוג בגלאסטנבורי, "Any Which Way" - הם הלהיטים האמיתיים של "Night Work". למרבה הצער, זה הם, ולא עוד.
כשהסיזרס עושים מה שהם יודעים לעשות הכי טוב - גרסאות 2010 למה שנשמע כמו להיטים בנוסח בי ג'יז משנות ה-70 או ה-80, זה נשמע טוב ומופק היטב. אבל כשהם בוחרים בקווים קצת אחרים, פונים להלך קצת על השוליים האלקטרוניים העדכניים ולהתיר את האחיזה באייטיז, זה לא טוב כמו הדברים האחרים שהם עושים. למעלה מכך, הם מתבלבלים ומאבדים כיוון לחלוטין.
חריג בנוף הזה הם "Something Like This", אולי השיר היחיד באלבום שמצליח לשלב את האופי הכל כך סיזר-סיסטרזי עם סאונדים עדכניים, ו"-Skin This Cat" שאמנם נשמע טוב, אבל גם מושאל בצורה חצופה מההפקות האחרונות של אותה מינוג, ידידתם הטובה של חברי הלהקה.
אכזבה קלה נוספת מהאלבום היא נטישת היצירה המוזיקלית המעודנת יותר לטובת השתלטות המכונות האלקטרוניות והאלימות שהחברים מפגינים כלפי הפסנתרים בדיסק המעוטר בישבן גברי צר. אין באלבום אף לא שיר שקט אחד, לא משהו בכיוון של "Laura" מהאלבום הראשון, ובטח שלא משהו כמו "Land of a Thousand Words" המדהים מהאלבום השני, אחד משיריהם הטובים ביותר עד היום.
האכזבה הקלה שניתן לחוש מביקורת זו, לא הגיעה סתם. על החותמת של אלטון ג'ון
באלבום הזה כבר דיברנו, ועל גניזתו הכמעט מוחלטת גם כן הרחבנו, אבל אי שביעות רצונם של חברי הלהקה, שגרמה להפקה שארכה כשלוש שנים, ושממנה שוחררו סינגלים כל כך טובים - גורמת לתחושה של על סף הונאת המאזין, וחבל. מה שכן, אנחנו בטוח עוד ניתן להם צ'אנס בעתיד. בכל זאת, סיזר סיסטרז. לא?
