בר מצווה זה לא פורים
כשילדיי יגיעו לגיל מצוות, אם יהיו שומרי מצוות וירצו לעלות לתורה, אשמח בשמחת העול בו בחרו. אם לא – יהיה עלי להבהיר חד משמעית שבמשפחה שלנו לא מתחפשים לדתיים
ראשית, צריך להציע לגברת פרקש להחליף חברים. לא כל החילונים חוגגים כך. יש ביניהם כאלה שחושבים היטב על טקס המעבר והחניכה של בן משפחתם ומטעינים אותו במשמעות שהם באמת מחויבים לה. בקיבוץ שבו גרתי פעם נהוג היה שבני המצווה ינקו את ערוץ הנחל שמטיילים – רבים מהם חרדים,
לכן, דווקא מי שמתחפש ליהודי מאמין ליומיים – פעם בשביל התפילין ביום חול ופעם בשביל ההפטרה בשבת – פסול בעיני הרבה יותר ממי שמפזז לצלילי ליאור נרקיס ויוצא ידי חובתו בכך.
הצביעות
קיום מצוות אינו מסיבת פורים. העול כבד, יומיומי ומתיש. בן למשפחה חילונית למהדרין, מזן בועלי הנידות ואוכלי השפנים, שהתהדר בטלית איכותית ובתפילין מעשה חושב ולמד לדקלם קטע מתזריע-מצורע אינו חוגג, בעיני, את יהדותו. הוא פשוט אנוס לשמש סמל מהלך לפחדנותם של הוריו, אלה שאינם מסוגלים להשלים עם אורח החיים שלהם עצמם עד תום.
במשפחות חילוניות בהן יש בנים וגם בנות ואלה האחרונות לא עולות לתורה כמו הבנים, בגלל ש"אסור" או "לא צריך", הפחדנות חמורה עוד יותר: היא מאפשרת להורים להפלות בין ילדיהם על בסיס מגדרי בגלל עקרונות-חיים שאינם מאמינים בהם. אם זו לא צביעות איומה,
אינני יודעת צביעות מהי.
הלכות בר מצווה לא ירדו משמים במעמד הר סיני וגם לא נוצרו בחלל ריק. תרבויות העולם העתיק בתוכן פעלו גם חז"ל קיימו, מן הסתם, טקסי חניכה וטקסי מעבר שונים ומשונים, והיו גם יהודים שבכלל לא ציינו את גיל-עול-מצוות, כמו קהילת יהודי תימן. מה שטלי פרקש רואה כחזות הכל וכחובה ליהודים באשר הם יהודים, מתאים לאורח חייה ואיש אינו מבקר אותה על בחירותיה באורח החיים הזה: הוא לא בהכרח טוב יותר או ערכי יותר מזה שלי ושל חילונים אחרים שעסוקים בבניית זהותם התרבותית על פי דרך החיים שבחרו בה.
כשילדיי יגיעו לגיל מצוות, אם יהיו שומרי מצוות וירצו לעלות לתורה, אשמח בשמחת העול בו בחרו. אם לא – יהיה עלי להבהיר חד משמעית שבמשפחה שלנו לא מתחפשים לדתיים, לסמוראים או לנורבגים, גם לא ליום אחד, גם לא כדי לרצות את טלי פרקש.
לפנייה לכתב/ת 
