האם האזנה למוצרט משפרת את האינטליגנציה?

בשנת 1993 מאמר שפורסם בכתב העת Nature, עורר סערה בעולם האקדמי ומחוצה לו: פרנסיס ראוצ’ר ועמיתה דיווחו שנבדקים ששמעו את הפרק הראשון מתוך הסונטה KV 448 לשני פסנתרים ברה מאז’ור של מוצרט, השיגו ציונים גבוהים יותר במבחנים קוגניטיביים שבדקו חשיבה מופשטת ומרחבית, בהשוואה לקבוצת ביקורת שהתבקשה להירגע ולקבוצה אחרת שישבה בדממה.

למרות שהנבדקים היו כולם סטודנטים (ורק 12 מתוכם האזינו למוצרט) ולמרות שלא עברו סדרה מקיפה של מבחנים כדי להעריך את האינטליגנציה הכללית שלהם, המאמר הכה גלים. כך בא לעולם "אפקט מוצרט", שהציבור מכיר בדרך כלל כ"אם תשמיעו לילד מוצרט, האינטלגנציה שלו תשתפר".

שיגעון מוצרט

אפקט מוצרט יצר תעשייה שלמה והכניס הרבה מאוד כסף להרבה מאוד אנשים. כך למשל פותחה מוסיקה שמותאמת לקצב פעימות הלב של התינוק (ואמורה לגרות את מוחו) ושניתן להשמיעה על ידי הצמדת האוזניות לבטן האישה (כדי שחס וחלילה התינוק לא יתחיל את חייו בפיגור משמעותי מתינוקות אחרים).

היו כאלו שהרחיקו לכת עוד יותר וטענו שמוסיקה יכולה לפתור הפרעות שונות כמו דיסלקציה, הפרעות קשב, אוטיזם ועוד. הדברים הגיעו לכזו קיצוניות שמושל מדינת ג’ורג’יה בארה”ב הכריז ב-1998 שתקציב המדינה יממן דיסק במתנה לכל תינוק חדש שיוולד. בפלורידה, מימנה המדינה השמעת מוסיקה קלאסית בכל מעונות היום שנתמכו על ידי המדינה.

בודקים את העובדות

מאז פרסום המחקר המקורי נעשו עוד עשרות מחקרים בנושא. חלק מהחוקרים שיערו שלא המוסיקה עצמה היא זו שגורמת לאפקט אלא התחושה החיובית שהמוסיקה מעוררת, ולכן באותה מידה אפשר לעורר אותה בדרכים נוספות.

במשך השנים נעשו מספר מטא-אנליזות על מנת להעריך האם ככלות הכול יש באפקט הזה משהו. מטא אנליזה היא טכניקה סטטיסטית שבה החוקרים אוספים מחקרים שנעשו בתחום מסוים ומנסים לזהות מגמות כלליות שעולות מכל המחקרים. המטא אנליזות שנעשו בנושא הגיעו למסקנות סותרות:

כך למשל, שתי מטא אנליזות שנערכו לפני כעשור מצאו השפעה קטנה עד בינונית. הבעיה בניתוחים האלה הייתה שהם התבססו על גירויים שלא כללו את הסונטה הידועה של מוצרט אלא יצירות מוסיקליות אחרות, מה שהקשה על ההשוואה.

שנית, וזו הבעיה המשמעותית באמת, הם התבססו אך ורק על מחקרים שפורסמו, מה שיוצר הטייה הידועה כ-Publication bias. הטייה זו נגרמת מהנטייה של כתבי עת לפרסם מאמרים שמניבים תוצאות חיוביות כלשהן, כאלה שמוצאים בהם "משהו". כתבי עת לא יפרסמו בדרך-כלל מחקרים שלא גילו דבר.

העניין חשוב במיוחד לענייננו מכיוון שאיננו יכולים לדעת כמה מחקרים בהם לא נמצא דבר לא פורסמו ולכן לא הובאו בחשבון. זוהי הסיבה שחוקרים שעושים מטא-אנליזות משקיעים מאמצים כבירים בלנסות ולהגיע לכל אותם מחקרים, למשל על ידי פירסום "קול קורא" בקבוצות דיון מקצועיות.

זה בדיוק מה שנעשה בנוגע לאפקט מוצרט. מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי Intelligence מהווה את הסקירה הגדולה ביותר של אפקט מוצרט וכולל 40 מחקרים שונים, 140 מדגמים, ויותר מ-3000 נבדקים. מה שחשוב יותר הוא שהחוקרים השוו מחקרים שפורסמו למחקרים שלא פורסמו ובכך נמנעו מהטיית הפרסומים.

תוצאות חשודות

התוצאות הראו שחוקרים שהשתמשו בסונטה של מוצרט מצאו שיפור במטלות קוגניטיביות מסוימות. אם משווים את השמעת הסונטה ליצירות אחרות מגלים שההשפעה של האזנה למוצרט גדול יותר מהאפקט שנובע מהקשבה למוסיקה אחרת (כולל מגוון רחב של סוגי מוסיקה כמו מוסיקת רוק, פופ, ג’אז וכו’).

לכאורה, הממצאים תומכים בכך שאפקט מוצרט קיים, אבל ניתוח זהיר יותר מגלה תמונה קצת שונה. כשמשווים מחקרים שפורסמו לאלו שלא פורסמו מוצאים הבדלים ניכרים: במחקרים שלא פורסמו היה האפקט קטן מאוד או שלא נתגלה כלל.

הממצא המטריד ביותר, זה שמטיל את הצל הגדול ביותר על אפקט מוצרט, הוא העובדה שמחקרים שנעשו במעבדתה של פרנסיס ראוצ’ר (החוקרת שדיווחה על האפקט לראשונה) הראו אפקטים גדולים בצורה משמעותית ממחקרים שנעשו במקומות אחרים.

ממצא זה בעייתי מאוד מכיוון שאחד העקרונות החשובים במדע הוא "עקרון ההדירות". היכולת של חוקרים עצמאיים לשחזר ממצאים שהתקבלו על ידי חוקרים אחרים בתנאים דומים היא אבן יסוד בהוכחה שאפקט מסוים אכן קיים.

אין בממצא זה כדי להטיל דופי בראוצ’ר או לטעון שהיא זייפה את הממצאים. פעמים רבות חוקרים מאמינים באמת ובתמים שמה שהם עושים נכון, אבל אם אחרים לא מסוגלים לשחזר את התוצאות אזי בהחלט יש כאן בעיה.

במחקר המקורי ציינו החוקרים שהם אינם אחראים לבאז התקשורתי שהגיע בעקבות המחקר שלהם. ועדיין, המסקנה של החוקרים במאמר האחרון היא שיש מעט מאוד תמיכה אמפירית לכך שהאזנה לסונטה הספציפית של מוצרט, או למוסיקה בכלל, משפרת את האינטליגנציה וההשפעות, אם קיימות, חלשות למדי (כולל מחקר אחד שמצא את אותו אפקט חלש מקריאה של ספרי סטיבן קינג!).

נפלאות המוסיקה

כמובן שאין זה אומר שמוסיקה אינה חשובה כלל או שאין לה השפעות חיוביות עלינו, אלא רק שההשפעות הללו הן לטווח הקצר ואין הוכחה שיש השפעה כל שהיא שנשארת איתנו זמן רב לאחר ההאזנה.

לשם ההוגנות, צריך לומר שהאזנה לכל סוג של מוסיקה יכולה לשאת בחובה יתרונות. מוסיקה שאנחנו אוהבים מרגיעה אותנו, וכמה דקות לאחר ההאזנה אפשר לראות שיפור בכמה יכולות הקשורות ספציפית למוסיקה.

מוסיקה גם גורמת למצב רוח טוב וזה בתורו יכול להשפיע על האנשים בסביבה הקרובה שלנו. אבל מכאן ועד לטענות הפנטסטיות שמוסיקה הופכת אותנו לחכמים יותר, רחוקה הדרך. אפקטים ארוכי טווח, כולל שינויים במוח, מושגים על ידי אימונים מוסיקליים שלוקחים שבועות אם לא חודשים, אבל לא על ידי האזנה לבד.

המסקנה הכללית המתבקשת היא שאין קיצורי דרך. על מנת להיות חכמים יותר צריך להשקיע הרבה עבודה במשך תקופה ארוכה. זה נכון לגבי מוסיקה כמו גם לגבי תחומים אחרים. שמונה דקות של האזנה פאסיבית לקטע מוסיקלי לא ישנו דבר.

מסקנה נוספת ועגומה למדי היא ששוב אנחנו למדים עד כמה הציבור מתפתה (בעידודה של התקשורת ושל פוליטיקאים רודפי כותרות) לקבל כל מיני מסקנות מפוקפקות שנשמעות טוב מכדי שיהיו אמיתיות.

מעניין לראות שלרוב אלו אותם אנשים שכן מוצאים לנכון לבקר תאוריות מדעיות מוצקות כמו האבולוציה, או שאין להם כל קושי לבקר מחקרים שנוגעים להתחממות גלובלית, חיסונים ומה לא על סמך ידע מדעי מועט. כרגיל, אין תחליף להבנה אמיתית של המדע והדרך בה הוא פועל.

המאמר התפרסם בבלוג של ד"ר גיל גרינגרוז, אנתרופולוג אבולוציוני המלמד באוניברסיטת ניו-מקסיקו.