בקצה האפרו, אפשר עוד להבחין בשורשים
האלבום החדש של הרוטס "How I Got Over" הוא יצירת פאר, שמחזירה את הנשמה להיפ-הופ שהתמסחר. בזכות קווסטלאב ולהקתו, חזרה האמונה של גיא חג'ג' במוזיקת המחאה השחורה
כמה זמן אפשר לא להאמין להיפ-הופ? פלו-רידה, 50 סנט, אשר, יאנג ג'יזי, לודאקריס... ניגה, פליז. השורשים של ההיפ-הופ הם ברחוב. הם משורגים על מנורות רחוב כבויות ומלופפים סביב סורגי החלונות בשיכונים. הם לא משכשכים בג'קוזי של הפנטהאוז עם שני פלחי ישבן מתנפנפים מול הפרצוף שלך, כשאתה שר על מה תעשה לה.
ההיפ-הופ, שקם והתעורר כי המציאות סטרה בפניו השחורות והוא היה חייב לזעוק את האמת שלו שכל העולם ישמע, הלך וזנח את האמת. לטובת מה? דולרים, כבוד, פאסון, ביצ'ז, כל המושגים שמתגלגלים למילה קטנה אחת שמסמלת את כל האיכס: בלינג.
יורדים לשורש העניין
מזל שיש חבורה שלא שוכחת את השורשים, וממשיכה להצמיח אותם עמוק יותר, The Roots. כבר עשרים שנה שהלהקה החיה הטובה ביותר בארצות הברית מחדשת מוזיקלית וטקסטואלית, מרעננת ומרחיבה את ההיפ-הופ, תוך שמירה חכמה וידענית על המסורת. "אל תשכח מאין באת – ולאן אתה הולך" - זה צריך להיות חוק יסוד: היפ-הופ. הרוטס אף פעם לא שוכחים מאין באו, ולמזלם, רב החובל קווסטלאב תמיד יודע לאיזה חוף חדש הוא מנווט את הספינה הזו.
Black Thought וקווסטלאב. המנהיג ושולייתו
"How I Got Over" החדש הוא אולי לא האלבום הכי טוב של הרוטס, אבל: 1. הוא קרוב מאוד, לעזאזל; 2. גם אלבום לא מושלם של הרוטס הוא עדיין טוב בהרבה מרוב תוצרת ההיפ-הופ; ו3. הוא עוד צעד נכון ומעולה במסע הארוך של ההיפ-הופ לחבל ארץ מוזיקלי עשיר יותר, עמוק יותר ובעיקר אמיתי ואותנטי יותר. פמליה יפה צועדת לשם, והמסרק הנעוץ תמיד באפרו של קווסטלאב הוא המטה של משה המוביל את עמו הנבחר.
מפתיחת הפסנתר של "Walk Alone" ברור מה מחזירים הרוטס להיפ-הופ בכל אלבום שלהם ובזה יותר מכולם: נשמה. חלק גדול מכך נובע מעצם העובדה שהרוטס הם לא שני MC ואחד DJ, אלא להקה חיה גדולה, שגם באולפן נשמעת כלהקה שמנגנת יחד ולא עוד מלאכת מחשבת של "העתק-הדבק" כפי שנהוג היום.
קווסטלאב וחבורתו. להקת היפ-הופ של ממש
אין לטעות בתופים החיים של קווסטלאב, גם כשהם מוקפים דגימות הם מזריקים תחושה של מסיבת רחוב אותנטית, כמו בשיר הנושא האדיר, או ב-"Radio Daze", אחד השירים הטובים באלבום. הרוטס עובדים קשה, והאלבום הזה הוא בדיוק באורך הנכון (42 דקות, מתאים לוויניל) ובמקום להתפזר כמו 99 אחוז מאלבומי ההיפ-הופ, הוא שועט קדימה עם העיניים על המטרה.
סודות האירוח המושלם
"Black Thought", הראפר של הרוטס, חד ורציני כתמיד ונותן את המציאות בפנים: במקום זוהר מזויף יש מציאות בכל גווני האפור שלה. במקום שיני זהב פשוט חסרות שיניים. שרשרת השותפים נבחרה בקפידה, והאורחים – ג'ון לג'נד, Phonte, Dice Raw, P.O.R.N – משתלבים בקלות ונשמעים טבעיים לגמרי בשירים כמו "Now Or Never" הכואב, או "The Fire" הסוחף עם לג'נד.
בכלל, בכל הקשור לאירוח, קפצו הרוטס מדרגה כשנענו לאחת ההזדמנויות הגדולות בקריירה שלהם – להיות להקת הבית בתכנית הלייט-נייט של ג'ימי פאלון, מחליפו של קונאן או'בראיין. לא כי הם היו זקוקים לפאלון, אלא להיפך – כי הם גדולים עליו (זה כמו שהדג נחש ינגנו קבוע בתכנית של אביעד קיסוס), כי הלהקה החיה הטובה בהיפ-הופ מארחת מדי שבוע מוזיקאים מכל ז'אנר אפשרי, ומעיפה אותם לשמיים.
הרוטס. מחזירים את ההיפ-הופ לגרעין שלו
ובלייט נייט הם פגשו כוכבי שוליים שהשתלבו באופן מפתיע באלבום החדש: ג'ואנה ניוסם עם הנבל שלה וקולה המיוחד, הבנות מ-Dirty projectors, וגם ג'ים ג'יימס (My Morning Jacket), שאחראי לאחד הקטעים הטובים באלבום, "Dear God 2.0" - הרחבה של שיר מקורי שלו, שיר פשוט על קשיי האמונה, שהפך למגילה כואבת של סיבות לייאוש, תקווה למחילה והמאבק המתמשך לשמור על האמונה בעולם, שנותן לך את כל הסיבות לזנוח אותה. כשהחספוס והתקיפות של "Black Thought" נפגשים עם הרוך של ג'יימס, הלב נשבר.
"How I Got Over" הוא אלבום גדול כי הוא מצליח לקחת אותך למסע. כי בסופו, אם אתה מקשיב, אתה לא אותו הדבר. כי הוא לא מוריד הילוך לרגע ולא משעמם לשנייה. כי אין בו שיר חלש אחד. כי הוא חכם ומרגש ומקפיץ ומדכא כמו אלבומי ההיפ-הופ שאנחנו הכי אוהבים. כי "Do It Again" הוא שיר ענק, שצריך להשמיע ברדיו פעם בשעה. כי הפזמון של שיר הנושא צריך להילמד בבתי ספר לחיים, כי "Radio Daze" קרוב למושלם. כי סוף סוף, אפשר להאמין להיפ-הופ.
לפנייה לכתב/ת 
