הזוועות של לינץ' ומנסון

המוזיקאי מרילין מנסון תמיד היה גרפי מאוד ביצירתו - במילותיו הבוטות, לחניו המצמררים והופעותיו הגרוסקיות. אבל בגיל 41, חש הזמר האמריקני הוותיק כי הוא כבר חדל לזעזע את העולם דרך המיקרופון. לא שהוא מוותר, הוא פשוט מחפש אפיקים חדשים לעשות זאת. ונראה שהוא מצא אחד כזה - הציור.

מנסון. האיש שמאחורי הציור, או ההיפך (צילום: רויטרס)

מנסון, או בשמו המקורי בראין יו וורנר, חבר לבמאי הסרטים הנודע דיוויד לינץ' ופתח ביום שלישי האחרון תערוכה גדולה בוינה, בה הוא מציג את פרשנויותיו לכאב האנושי. התערוכה "גנאולוגיה של כאב" ("Genealogies of Pain") נוצרה מתוך שיתוף הפעולה בין השניים, שהגיע לשיאו בליהוקו של מנסון לסרטו של לינץ' "כביש אבוד". הבמאי עצמו מציג כמה סרטונים משלו בתערוכה.

ציורים של מנסון ומבקרת מתבוננת. מפחיד (צילום: רויטרס)

"אני מרגיש מאוד נוח כשאני על הבמה לפני אלפי אנשים, אך זה די מפחיד לשהות בחדר מלא בציורים שלי ואנשים שמתבוננים בהם", אמר מנסון בפתיחה. "אמנות נותנת לי חירות שאין לי כשאני עושה מוזיקה. במוזיקה אתה חש קשר לקול וחושב על האדם שממנו הוא בוקע. באמנות זה פחות חשוב".

ציורים בהשראת לינץ'. התערוכה בוינה (צילום: רויטרס)

למרות שהוא טוען שאמנות נותנת לו חירות, נראה כי פה הוא קשוב הרבה יותר למה שאחרים אומרים מאשר על הבמה. "כשאני מסיים תמונה, אני לא מראה אותה לאף אחד כשאני חש שהיא לא טובה מספיק", אמר מנסון, שמציג בעיקר יצירות בצבעי מים. "למדתי להקשיב למה שחבריי אומרים. בשבילי זו ההצלחה הגדולה ביותר, אם הם אוהבים את זה".

מנסון בעל המראה הקיצוני בהחלט יכול היה לשמש כאובייקט בתערוכת הצילומים "כוכב נולד - צילומי רוק מאז אלוויס", הסוקרת מוזיקאים בולטים לאורך העשורים האחרונים. את נינט טייב ורוני דלומי לא תמצאו בהיכל התצוגה במוזיאון פולקוואנג בעיר אסן שבגרמניה, אבל הביטלס, אלוויס פרסלי, דיוויד בואי, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, הרולינג סטונז ורבים אחרים שם - פרי פועלם של אנני ליבוביץ', רון גלייה, ריצ'רד אייבדון, ג'רי שצברג וצלמים רבים אחרים.

כוכב נולד, גירסת אסן (צילום: AFP)

דיוויד בואי בהופעה ב-1983. עבודה של דניס או'רייגן (צילום: AFP)

התערוכה מוצגת כחלק מאירועי ה"רוהר 2010" המנסים להחזיר את ההילה התרבותית לעיר אסן והאזור, אשר קיבלו לאחרונה ציביון תעשייתי אפרפר. האם הפסטיבל המתמשך יביא לתחייה האמנותית והתרבותית המצופה? בינתיים העשן שמיתמר מעל העיר נובע מכבשני המפעלים, לא מלבבות שוחרי האמנות.

מבקר במוזיאון הפולקוואנג. איקונות מוזיקאליות (צילום: AFP)

עבודה נקייה

לא בטוח שפסלי הסבון של דניאל ג'ונסון מלוס אנג'לס היו עוברים את הסף הנדרש, אבל טוב לדעת שיש עוד מישהו שעושה כסף ממותו של מייקל ג'קסון מלבד בני משפחתו המסוכסכים ובעלי עניין אחרים למיניהם. לרגל יום השנה למותו של מלך הפופ, רקח ג'ונסון פסלים בדמותו מסבון ומכר אותם לעוברי אורח בשדרות הכוכבים בהוליווד.

ג'ונסון מציג את פסלי הסבון שלו. נעים באף (צילום: AFP) 

הכניסיני תחת פסנתר כנפך

אולי זהו ההבדל המהותי בין לוס אנג'לס הנוצצת לניו יורק הסואנת - שתי ערים יריבות. בעוד שב-LA מפזרים ברחובות מוצרים הנקשרים בדמותו של MJ ושאר סלבריטיז, בתפוח הגדול מנסים לעודד את התושבים להשתתף, להיות פעילים, ליצור. לצורך כך הוזמן האמן הבריטי לוק ג'ראם לפזר בחוצות העיר 60 פסתנרים במיזם "Play Me, I’m Yours”. 

לא רק היפ-הופ. פסנתר על ההדסון (צילום: AFP)

איזה נוף, איזה תו (צילום: AFP)

במנהטן, בברוקלין ובהארלם, בשדרות, בפארקים, בצדי הרחוב ובכיכרות, הפסתנרים ממתינים לכולם מ-9 בבוקר עד 10 בערב ומזמינים את העוברים והשבים לנגן עליהם. בלי מבחני כניסה, בלי ועדת קבלה.

לא דופקים את השחורים. מנגנים במרכז מנהטן (צילום: AFP)

מחאה שחורה-ירוקה

במקביל למערך הפסנתרים בניו יורק, הוצב מערך דומה גם בצד השני של האוקיאנוס האטלנטי - בלונדון. לרוע המזל, מוזיקה זה לא הדבר היחיד שמאחד את שתי האומות במי הים. בארצות הברית הרי ממשיך המאמץ להקטנת נזקי כתם הנפט העצום במפרץ מכסיקו. מקור הדליפה במיכלית של BP, הלא היא "בריטיש פטרוליום" - חברת הנפט הבריטית.

"האמנים כועסים". מתנגדים לתמיכת BP (צילום: AFP)

רבים מבין האזרחים האמריקנים זועמים מטבע הדברים על החברה הבריטית, אולם גם בממלכה עצמה יש מי שמוחה נגד קברניטיה וגם נגד אלו שנתמכים על ידה - כמו במוזיאון ה"טייט" בלונדון. אמנים ופעילי איכות סביבה רבים התגודדו השבוע בפתח המוזיאון המכובד ושפכו גלונים של דיבשה (תוצר נוזלי דביק מקנה סוכר) עליה פיזרו נוצות וקונפטי. הכל במחאה נגד שיתוף הפעולה ארוך השנים בין "טייט" ל-BP, שעומד להחגג הקיץ בסדרת אירועים במוזיאון.

שופכים דבשה ומפזרים קונפטי ולא בנסיבות שמחות (צילום: AP)

קבלת פנים מלוכלכת למבקרי "טייט" (צילום: AFP)

בים, ביבשה וגם באוויר

בעוד שבחוץ הרוחות סוערות בעקבות האסון האקולוגי, בתוך החלל הפנימי ב"טייט", מציגה האמנית פיונה באנר שלדים של מטוסי קרב ישנים - כאלו שעד שלפני שיצאו משימוש, ניזונו בוודאי מתוצרי הדלק של BP. באנר סיפרה כי היא מרותקת למטוסים עוד מימיה בתעשיית הקולנוע. היא שמה ידיה על גרוטאות מטוסי "ג'אגואר" ו"הארייר". את הראשון הניחה על הרצפה, השני תלתה באוויר. בתקווה שלא יתרסק, לטוס הרי הוא כבר לא יכול. 

מטוס "ג'אגואר" (מימין) ו"הארייר". המטוסים של באנר (צילום: AP)

הקרב על התעלה

הרעש העל-קולי בבריטניה לא חצה את תעלת הלמאנש בדרכו לצרפת, שם דווקא נזכרו לציין את הקמתה של תעלה אחרת - מעשה ידי אדם - קנאל דו מידי (Canal Du Midi). העיר טולוז פתחה בחגיגות לזכרו של פייר-פול ריקה, שתכנן ופיקח על הקמת התעלה לפני יותר מ-300 שנה.

מישהו מסתכל עליכם. הפסלים של מרזוראטי (צילום: AFP)

נציגה של קבוצת "Le Phun" מעצבת פסל על גדות התעלה (צילום: AFP)

לאורך נתיב התעלה הוקמו 14 תחנות ובהן פסלים בני דורנו, המתכתבים עם ריקה ופועלו (בהוראת המלך לואי ה-14). העבודה המרשימה ביותר היא כנראה זו של האמן הארגנטיני פדרו מרזוראטי, שהציב חבורה של פסלי אדם כחולים בתוך מי התעלה.

אמנים אחרים שמשתתפים בפסטיבל הם רומן פלה, אלן פרילאר, דמיטרי זנאקיס וכן קבוצת האמנים המקומיים "Le Phun" - כולם ניצלו את מי התעלה, גדותיה, גשריה וצמחייתה, כדי להללה.