כמעט כולנו כמו דן מנו - לא מכירים את עצמנו

צפיתי השבוע בפרק ההדחה של דן מנו וחשבתי עד כמה חוסר מודעות עצמית הוא פוטנציאל שעלול לסכן יחסים.

דן מנו לא מכיר את עצמו. יש פער גדול במיוחד בין איך שהוא תופש את עצמו לבין מה שאנחנו, הצופים, רואים ויודעים. קשה לרגעים להבין שהוא מתכוון באמת לעצמו. הוא מוּכר בתור תחמן, ומתגנב לרגע חשד שאולי הוא לא מפסיק לתחמן. אבל לא. הוא באמת לא מכיר את עצמו. והוא דוגמה בלבד לפערים דומים שמתגלים בתוכנית גם אצל משתתפים אחרים.

מקובל להגיד, כמו שאפשר לקרוא למשל בלא מעט סיפורים אישיים המתפרסמים בערוץ הזה, שפוטנציאל ההרס העיקרי בכל זוגיות הם מי שאנחנו בוחרים לחיות איתם, משהו בנוסח "לא ידעתי שהוא כזה, ועכשיו אני אוכלת את זה". נראה כאילו שאילו היינו בוחרים טוב יותר את השותפים שלנו לחיים, היינו פחות מסתכסכים ואולי אפילו פחות מתגרשים. אבל אולי המקור המשמעותי יותר לסכסוכים זוגיים הם דווקא אנחנו, שלא מכירים את עצמנו.

האם הבעיה העיקרית היא שהוא לא מבין אותי, או שאני לא מבינה את עצמי?

דן מנו תופש את עצמו כאיש עקרונות, כאחד שמדבר בכנות מלאה, ישר בפנים, ההפך הגמור מצביעות, וכמי שתורם לשבט יותר מהאחרים. השבט, לדעתו, חייב לו הרבה. והוא אומר את הדברים האלה בכאב של דוברי אמת, עם גוון של עלבון עמוק על כך שדווקא אותו, האיש הטוב, רוצים להדיח. הוא לא מעמיד פנים לצרכים אסטרטגיים. הוא באמת חושב שהוא כזה. אבל נראה שהחזות הזאת, של צדיק בדורו, לא עוברת את הפריזמה של הצופים ושל שותפיו לשבט.

דן מנו הוא אדם עצבני, מתלהם, פתיל קצר, פתלתל, רואה חשבון קטנוני של העבר, תוקפני ברמה של חוסר ערכים משווע, פוגעני, לא מצליח להבין שהוא נמצא במשחק (בניגוד, אגב, להבחנה שלו בעונה הראשונה), ובעיקר - אדם שלא רואה רחוק יותר מקצה האף. אין בכל אלה זכר לדמות הערכית שהוא מייחס לעצמו.

רובם מגוחכים, ורובם הם אנחנו

והוא לא היחיד. גיא, האסטרטג בגרוש, משוכנע שהוא מוביל מהלכים מבריקים, אם לא גאוניים. קפון מתקשה שלא להרגיש גאווה גדולה על העובדה שהוא ברא את העולם. מרינה עדיין חושבת שהיא גיבורת-על נערצת. מקס מתקשה להבין שהחלל הנושא את שמו, זה הוא. רובם מגוחכים, ורובם הם אנחנו.

מדובר בתופעה. התופעה הזו כל כך רחבה, שאפשר כנראה לדבר כבר על טבע האדם. כמו שאנחנו מתקשים לזהות את הקול שלנו ולהכיר את עצמנו בראי, כך אנחנו מתקשים לזהות גם את האופי שלנו.

מחקר שנערך בארצות הברית, בקרב מספר משמעותי של זוגות, חלקם נשואים וחלקם חיים ביחד ללא נישואים, מצא שקרוב ל-80 אחוז מהאנשים טוענים שהם תורמים לזוגיות יותר מהשותפים שלהם. נראה לכן, לפי האחוזים, שרובם לא מודעים למי הם באמת. רובם דן מנו.

כאשר גם הגבר וגם האשה מאמינים שכל אחד מהם תורם יותר מבן הזוג, וזה קורה לפי המחקר ברוב הזוגות, נוצר פוטנציאל לסכסוכים בלתי פוסקים, שהולכים ומתרבים ככל שעובר הזמן. כלומר, במקום לחפש בזולת את מקור הריבים הזוגיים, מוטב לחפש אותה במודעות העצמית שלנו.

"הישרדות" היא לדעתי מקור ראוי ללמוד על טבע האדם

אבל, רגע. האם הישרדות היא מקור ידע ראוי? אני מתייחס אמנם גם למקור מחקרי, אבל הסדרה הזאת היא שעוררה אותי לכתוב את הטור הזה. זה רציני?

הישרדות נחשבת סדרה ירודה. הבון-טון הוא להגיד שחבל לבזבז את הזמן על תוכנית שמיועדת מראש לעודד את הרע שבאדם, להפוך את משתתפיה לקטנוניים, סכסכניים ומנופחים מערך עצמם. אני, לעומת זאת, חושב שמדובר כאן במניפולציה לגיטימית, שיכולה לשמש אפילו בסיס למחקרים אקדמיים.

יש שאומרים שהכל שם הצגה, לא אמיתי. אני לא מקבל גם את זה. ככל שאנשים מודעים למצלמה ומדברים בהתאם, הם גם מתרגלים אליה ומתנהגים די טבעי. הם מאפשרים לנו חלון הצצה אל טבע האדם, למרות העריכה הכבדה של ההפקה. וזה נכון באופן כללי גם לגבי כל תוכניות הריאליטי, אבל במיוחד לגבי "הישרדות".

על רקע הדברים האלה, אני בהחלט חושב שאפשר ללמוד מדן מנו ומרעיו על פוטנציאל הנזק של חוסר מודעות עצמית. דן מנו לא רק שלא תורם לשבט בגלל הבורות העצמית הזאת, אלא בעיקר מזיק לשבט. "לא סביר שאחד כזה יישאר על האי", כתבה לי קולגה. אני מיהרתי להוסיף שלא סביר שאחד כזה יישאר בתוך הבית. הגזמתי. אני תמיד מגזים כשאני רוצה להמחיש איזו נקודה.

את מרוקנת אותו, והוא כבר לא מוצא חן בעינייך

אדם שלא מכיר את עצמו, מעוות את הזולת. למשל, אם אין חלב בבית, או שהילדים לא מוכנים עדיין לצאת לבית ספר, ואנחנו לא מכירים את עצמנו ומאמינים שאנחנו אנשים אחראיים, אי אפשר להסביר מדוע אין חלב בבית, או מדוע הילדים לא מוכנים עדיין, אלא בכך שמישהו אחר מגלה חוסר אחריות. כלומר - בן או בת הזוג שלנו. ככל שחוסר המודעות העצמית גדולה יותר, כך הזולת מתעוות יותר.

"את מעריכה, את משווה, את מפרשת, את שופטת ללא הפסקה", כואבת אחת הגיבורות בספרה של בריז'יט ז'ירו, את חוסר המודעות העצמית שלה לאורך שנים של נישואים שנראו לה טובים. "את יודעת בדיוק מה הוא צריך להיות, לחשוב, לקבל. את רוצה לחנך אותו, לחנך אותו מחדש... רוקנת אותו מתוכנו... ובכן, הרי הוא לפנייך, מרוקן ועייף, וכך הוא כבר לא מוצא חן בעינייך... האם זה התחיל מהיום הראשון? האם זו את שהמתת את הסיפור שלכם?"