קומוניזם גרסת 2010
המחזה "מי דואג לילד?" של טום סטופרד, המתרחש במוסד פסיכאטרי של המשטר הסובייטי, מגיע לתיאטרון חיפה, ומציע מחשבה חדשה על מחיר הקונפורמיזם. השחקן דורון תבורי: "זו הברקה של סטופרד לטפל במשטר טוטליטארי דרך תזמורת"
בשנת 1974 נפגש המחזאי טום סטופרד עם המלחין אנדרה פרווין ששימש באותה העת כמנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של לונדון. זמן קצר לאחר המפגש הראשוני, הציע המלחין לסטופרד לכתוב מחזה שהצגתו תהיה כרוכה בתזמורת סימפונית. לא כזו שמלווה שחקנים, לא ליברטו ליצירה מוזיקלית, אלא תזמורת כתפקיד מרכזי בהצגה.
סטופרד. אסיר פוליטי ונגן משולש משוגע (צילומים: ארל'ה הצמצם הבוער)
כישוריו המוזיקליים של סטופרד התמצו ב"קריירה קצרה" כנגן משולש בתזמורת כלי ההקשה בגן הילדים. למרות זאת, האיש הנחשב לאחד המחזאים הגדולים של המאה ה-20 השתעשע ברעיון שהוביל לכתיבת מחזה שבמרכזו נגן משולש משוגע, המשוכנע שהוא מנצח על תזמורת שלמעשה אינה יותר מהזיה בראשו. מוזיקה ומשולשים, הובילו את סטופרד למחשבות על אאוקלידס, אבי הגיאומטריה ומחבר סדרת ספרי היסודות, שמהווה בסיס למתמטיקה של ימינו. סטופרד הגיע למבוי סתום והחליט לזנוח את המחזה.
שנתיים לאחר מכן, במסגרת תחקיר לסדרת טלוויזיה, פגש את ויקטור פיינברג, גולה רוסי ומתנגד למשטר הסובייטי שנעצר ונכלא בסוף שנות ה-60, במהלך הפגנה בכיכר האדומה, ולאחר מכן הוכרז כלא שפוי ואושפז במשך שנים במרפאה פסיכיאטרית תחת פיקוח הק.ג.ב. באותה תקופה היה פיינברג, שהיגר למערב, עסוק בעיקר בפעילות למען שחרורו של הסופר ולדימיר בוקובסקי, אף הוא קורבן של המערכת הפסיכיאטרית הסובייטית.
נגני הסימפונט עם ירדן בר כוכבא ושיר אידלסון
בעקבות המפגש, חזר סטופרד אל שולחן הכתיבה. נגן המשולש חלק אז תא עם אסיר פוליטי. תוך שבועות ספורים, כתיבת המחזה הסתיימה. "עבור המאה ה-21, הזמנים הרעים הם עכשיו", כתב סטופרד לאחרונה, לקראת ההעלאה המחודשת של המחזה בתיאטרון הלאומי בלונדון והתייחס בכך להתנקשויות פוליטיות ולרציחות של עיתונאים ברוסיה, שהפכו לעניין שבשגרה.
דיווחים שהופיעו ב-2008 על שליחתו של רומן ניקולאייצ'יק, מועמד פרלמנט מטעם מפלגת "רוסיה האחרת" לבית חולים פסיכיאטרי לאחר חקירתו על ידי המשטרה הרוסית, הציפו בו מחדש שאלות על חופש הפרט ומחשבה עצמאית כגורמים מאיימים על הסדר הקיים גם בדמוקרטיות מערביות.
המוסד הסגור של חיפה
בימים אלה החלו החזרות בתיאטרון חיפה על הפקת המחזה בתרגום חדש של דורי פרנס ובבימויו של משה נאור. בהפקה, שתעלה בחיפה ב-17 ביולי, למספר מצומצם של הרצות, משתתפים לצד השחקנים גם נגני תזמורת סימפונט רעננה ואת פודיום המנצחים יחלקו דודו זבה ויובל בן עוזר. את תא המוסד הסגור מאכלסים דורון תבורי ונורמן עיסא, תחת פיקוחו של מיכאל כורש בתפקיד הפסיכיאטר, שיר אידלסון בתפקיד הילד שאת עתידו צריך להבטיח וירדן בר כוכבא היא המורה שמכוונת את דרכו בעולם מבולבל של ערכים.
תזמורת כייצוג לקהילה שבה יש סדר, משמעת וחוקים
בחזרה ראשונה עם נגני תזמורת סימפונט רעננה, שנערכה הבוקר (ג') באופרה הישראלית, הסינרגיה בין השחקנים לתזמורת ובין הטקסט של סטופרד בתרגום של פרנס לבין המוזיקה הנהדרת של פרווין היתה מרשימה. קשה היה שלא להתרשם גם ממידת האומץ שנדרשת מתיאטרון פריפריאלי בעל תקציב מצומצם, להעלות הפקה מורכבת ומאתגרת מסוג זה.
"אני לא רואה בזה התאבדות", אמר ל-ynet משה נאור, במאי ההצגה. "זה נכון שמדובר במחזה תמציתי, שלא מנסה להסביר את עצמו כדי להקל על הקהל ורחוק מאוד מחנופה, אבל קל מאוד להזדהות עם התכנים שלו ברמה יומיומית. בכל יום נתון אנשים מתלבטים במחשבות על מה מותר ומה אסור לומר. אנשים יודעים שלהילחם על עקרונות ולבחור בנון-קונפורמיזם כדרך חיים, גובים מחיר אישי גבוה. אבל גם לחיים של פשרות יש מחיר. המחזה הזה שואל בעצם באיזה עולם אנו רוצים לגדל את ילדינו, ומהי הבחירה הטובה יותר עבורם".
החיבור של נאור למחזה יוצא הדופן הזה של סטופרד לקח זמן. "בקריאה ראשונה לא הבנתי את העומק האינסופי של הטקסט המבריק הזה", הוא מודה, "זה כמו תרופה שמתפרקת לך במחזור הדם תוך כדי קריאה ואני משוכנע שיהיה לו את אותו אפקט גם על הצופים".
הטקסט שנכתב, לדבריו, כמו פרטיטורה מוזיקלית, אינו משאיר מקום לאלתורים. "אין בו כמעט חופש יצירתי - במובן הטוב של המילה. ככל שניסיתי פרשנויות משלי, הבנתי עד כמה המחזה מדויק והוא למעשה מכריח אותך לבצע אותו כמות שהוא", אומר נאור, "כל ניסיון לסטות, מחזיר אותך לנקודת ההתחלה. זה מחזה הרמטי".
תבורי. "המחזה מציף שאלות על גבולות הסירוב"
"התזמורת היא התמה המרכזית של המחזה", אומר השחקן דורון תבורי. "בשביל לנגן מוזיקה צריך תווים, ובשביל לקרוא תווים צריך משמעות, וזה מציף שאלות על גבולות הסירוב. לשחק ביצירה שמוצפת מוזיקה תפקיד של מישהו שמסרב שיהיה לו כל קשר למוזיקה, כי יש בה משהו מבהיל בשל היותה אמנות נעלה שמחייבת קונפורמיזם ומשטר, מציב פרדוקס פנימי מרתק.
"זה מעניין כי מוזיקה בשבילנו היא מצד אחד אמנות שמעוררת רגשות כאוטיים ומפרקת את התודעה, אבל מנגד כדי לעשות אותה, נדרש סדר מופתי. זו הברקה נפלאה של סטופרד לטפל במשטר טוטליטארי דרך המושג הזה של תזמורת".
מילים הופכות לנשק
עבור השחקן מיכאל כורש, העולם הקומוניסטי האפל בו מתרחש המחזה, מוכר מקרוב. "נולדתי ברומניה וחוויתי את המשטר הזה בגוף ראשון", הוא אומר, "גרנו ליד הבניין של הסקוריטטה, אליו הגיעו מדי יום אסירים פוליטיים. אני זוכר עד עכשיו את התמונה של הנשים מנופפות לבעלים לשלום. בתקופה הזו הסמנטיקה היתה עניין של חיים ומוות. מילים היו יכולות להפוך בקלות לנשק נגדך. השפה התנהלה ברובד הגלוי וברובד הנסתר, כמו במחזה.הקומוניסטים בראו עולם ממילים והן הפכו לסיסמאות. זה קיים גם כיום".
כורש אינו מתקשה להקיש מן המחזה של סטופרד לחיים בישראל של 2010. "רק לפני כמה ימים קראתי ידיעה על יוצר קולנוע ישראלי שמצלם סרט תיעודי על יצחק יעקב, גיבור ישראל שהואשם בבגידה וריגול ושוחרר אחרי שנתיים לאחר שזוכה מהאשמות העיקריות נגדו. מסתבר שהדוקומנטריסט קיבל שורה של איומים אם לא ירד מהסיפור. זה קורה גם היום. המאבק בין המשטר ליחיד לא נגמר. המחזה הזה הוא לא על רוסיה הסובייטית, הוא על מאבק של אדם מול מערכת ובתוך סיטואציות מטורפות. זה כאן ועכשיו".
גם עבור קונסטנטין סוקולוב, הצ'לן הראשי של סימפונט רעננה, הסיפור הוא מעבר למחזה ותיאטרון. "זה הסיפור המשפחתי שלי", הוא אומר, "אני מכיר את זה מהבית. סבתא שלי, שברחה מגרמניה לברית המועצות ב-1936, נדרשה להתייצב מדי שבוע בק.ג.ב. בשנות ה-70. כשביקשנו לצאת לישראל ונענינו בסירוב, היינו תחת השגחה של השלטון. הם ידעו הכל: שאנחנו מאזינים לקול ישראל, ששפת האם שלי היא יידיש כי גדלתי עם סבתא. זו היתה תקופה אפלה. אני חושב שהמחזה הזה חשוב כי יש רבים שלא יודעים דבר על התקופה הזו. גם הילדים שלי, שנולדו בארץ, לא מאמינים שהדברים האלה באמת קרו".
לפנייה לכתב/ת 
