כשראה אותה בראשונה נעלמה לו שעה מהחיים
מה תפס אותו? אולי הישיבה הזקופה, השיער המפוזר בלי משים, השקט בו ישבה מרוכזת במשך דקות ארוכות בלי להביט סביבה? לא, זאת היתה כנראה הילת האור שריחפה מעליה כשראה אותה והחבטה החזקה שחש בסרעפת
כעבור דקה הם מוצאים את התשובה אותה חיפש. 9.654 ליתר דיוק. היא מיטיבה את המשקפיים בעלי המסגרת השחורה ושואלת עניינית אם הוא זקוק לעוד משהו, מבטה נטוע במסך.
"לא, תודה", הוא ממלמל, מתחבא מאחורי מילים ריקות ומצטער על אלה שלא נאמרו עוד לפני שהוא מתרחק וחוזר לפינה ממנה הגיע. היא אינה מפנה אליו את ראשה אפילו לרגע, אבל הוא חש את עיניה צורבות בגבו.
הוא ניסה להיזכר אם ראה ניצוץ כלשהו בעיניה
הוא מתכנס על ספסל בצד השני של הגן, ולמעשה לא עושה דבר במשך דקות ארוכות, עד שאורז את עצמו ונעלם במעלה השביל. אחר כך ישחזר בראשו את המפגש הקצרצר, יטפח לעצמו על כתף שמאל על שכך ניגש אליה ויסטור ללחי ימין על הגמלוניות בה הסתיים המפגש. הוא ניסה להיזכר אם ראה ניצוץ כלשהו בעיניה. איזה צבע היה להן?
בפעם הראשונה שראה אותה יושבת שם נעלמה לו שעה מהחיים. הוא שם לב שהזמן עבר כשהרגיש לפתע צמא עז, וניגש לשתות בקיוסק הסמוך. כשהסתכל בשעון, היה בטוח שהבחור שם שכח להעביר לשעון קיץ. לפתע הבין. כשחזר לגן היא כמובן לא היתה שם. המקום נראה שומם יותר משהיה. רק צמחיה ושבילי עפר, ספסלי עץ ומספר מתקנים פזורים. הוא התיישב ליד השולחן בו ישבה דקות לפני כן, מנסה לדמות בראשו את השיחה הראשונה שלהם. המצב הזה הפתיע אותו, זה שתמיד יודע מה להגיד, וכעת לא מוצא מילים מול בחורה שכלל לא נמצאת שם, אלא רק בדמיונו.
בבוקר שלמחרת ניסה שלא להרהר בה יותר. הוא לא מצא טעם בלנסות לאתר אותה, למרות שיש לו איך. מילה אחת לשמואל, וחצי עיר תרה אחריה. הפעם החליט לא להפעיל אותו. כאמור, לא היה בזה טעם. מבחינתו, היא היתה רק חיזיון חולף. אין דברים כאלה באמת, אף אחת לא עשתה לו את זה ככה, והכל באגדות, או בסרטים ההוליוודיים שמצא את עצמו צופה בהם לעיתים.
כאב חד בצד הגוף החזיר אותו למציאות. הוא שב להאזין לנשימותיו הקצובות, ושם לב שנותר לו פחות מקילומטר לסיום הריצה. איך האימון עבר כל כך מהר?
ביום הבא ראה אותה שוב. משהו בתנוחת הגוף שלה שידר קרירות וריחוק. סגורה, מכונסת בעצמה, ישבה מול המחשב ולא הרימה את מבטה אלא להצצות חטופות בלבד. כך ניגש אליה, ושאל מה ששאל. היא חייכה אליו חיוך קצרצר, כאילו הפריע את מנוחת הצהרים שלה בזוטות, אבל בכל זאת מצאה במחשב את שביקש. אחר כך כששאלה אם הוא זקוק לעוד משהו, ענה מה שענה, והלך לדרכו.
עבר שבוע. הוא לא הגיע ערב ערב לגן בתקווה למצוא אותה יושבת שם. המשיך לרוץ בפארק ונהג כמנהגו, כשאר העולם. כעבור מספר ימים הבחין בה במקרה בבית קפה קטן בשולי העיר. היא ישבה שם, עסוקה בענייניה, פשוטה ויפהפיה. כך ראה אותה, והפטיש השקוף חזר להלום בו. אותו ערב לא אמר לה דבר, אך הבטיח הבטחה סמויה בינו לבין עצמו. אחר כך יילך וילמד על אודותיה כל שיוכל.
מעט מילים, הרבה שתיקה, ומבטים קצרים
כך המשיכו המפגשים הקצרים האלה בפינות העיר. מעט מילים, הרבה שתיקה, ומבטים קצרים. באחד הערבים ראה אותה שוב. הוא ידע שזו יכולה להיות הפעם האחרונה, ולכן ניגש אליה, בצעד מהוסס אך החלטי, והתיישב מולה. דקה שתק, והיא תלתה בו מבט שואל. לבסוף אמר: "אני חושב שאת מחזיקה משהו ששייך לי. זה בסדר, את יכולה להשתמש בו כאוות נפשך, מאחר שאינני מפחד עוד". לרגע נשך את שפתיו, תוהה שוב אם עשה את הדבר הנכון. לפתע קמה ממקומה, טרקה את מסך המחשב הנייד, השליכה אותו לתיק בחופזה ופנתה לצאת.
רגליו נעו מעצמן, אחרי שהחליט
הוא תהה מה נותר לעשות עכשיו, אבל שנייה לפני שנעלמה מעבר לפינה, הצליח לקלוט את המבט החטוף שנתנה בו. ניצוץ בלתי מוסבר בעיניה גרם לו לקום ממקומו ולעשות מעשה. הוא יצא אחריה, למרות שהיה לו ברור כמעט לגמרי שאינה רוצה שיעשה זאת. רגליו נעו מעצמן, אחרי שהחליט, וליבו פעם בחוזקה. כשיצא לרחוב חשב לרגע שנעלמה לו, אבל הבחין בה נכנסת לחצר בית סמוך. נראה כאילו רצתה שיראה לאן היא הולכת. עמדה לרגע, בוהה באוויר, ונעלמה בשביל בין השיחים.
הוא מצא אותה עומדת, תיקה שמוט לידה, והיא בוכה חרישית. האיפור שנמרח מסביב לעיניה רק הוסיף לה יופי שברירי, והוא הרגיש איך ליבו יוצא אליה באופן מאוד מעשי. היא השפילה מבט, שתקה למשך דקות ארוכות, והוא לא ידע כיצד לנהוג. לבסוף הרימה אליו את מבטה, ומבעד לדמעות יכול היה לראות עמוק פנימה. המסך האטום שהיה שם קודם נעלם, התפוגג, והוא בתמורה הרגיש איך הריאות שלו נמסות עם כל שנייה שחולפת.
לפתע הרגיש חום עז בגב ידו. הוא הביט למטה וראה את ידה אוחזת בו. מגעה המחשמל שרף אותו. היא רעדה. הכל התבהר לו באחת, כששאלה אותו בלחש חנוק "באמת התכוונת?", ולאחר מכן פרצה בבכי נוסף. הוא ידע שהיא רוצה לשמוע "כן, התכוונתי בדיוק לזה", אך השתהה עם התשובה. מעטים הרגעים שאדם יכול להתבונן על המצב בו הוא נמצא ולחוות אותו באופן מודע.
הוא, בכל אופן, חווה באותם רגעים את לידתו של האושר.
