עשרה שירים לברברה

שבע פעמים שבע

בָּאַחֲרוֹנָה מָלְאוּ לִי שִׁבְעִים וָשֶׁבַע,

וְנָתַתִּי אֶת דַּעְתִּי שֶׁבְּאַרְצִי אֲנִי גָּר

בַּקּוֹמָה הַשְּׁבִיעִית וּמִסְפַּר חֶדְרִי

הוּא שֶׁבַע פְּעָמִים שֶׁבַע וְגַם פַּרְעֹה

רָאָה בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת

מַרְאֶה וּבְרִיאוֹת בָּשָׂר וְשֶׁבַע

פָּרוֹת רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר,

וְעוֹד הִרְהַרְתִּי שֶׁבְעִיר זָרָה תַּחַת

שְׁמֵי נֵכָר אָמְרָה לִי אִשָּׁה אֲשֶׁר

לֹא יְדַעְתִּיהָ: שֶׁבַע פְּעָמִים יַקִּישׁ

הַשָּׁלוּחַ עַל דַּלְתְּךָ וְאַתָּה לֹא

תִּפְתְּחֶנָּהּ כִּי לֹא תִּהְיֶה שָׁם,

וְעוֹד הוֹסִיפָה דַּבֵּר אִךְ אִנִי לֹא

שְׁמַעְתִּיהָ, שֶׁכֵּן רְאִיתִיךְ בָּאָה

לְעוּמָתִי וַהֲיִית טוֹבָה בְּעֵינַי

כִּבְשׁוּרִי אוֹתָךְ לִפְנֵי שָׁנִים

שֶׁמִּנְיָנָן נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי וְאַהֲבָתִי

רִנְרְנָה בָּאֲוִיר הַמַּכְחִיל כְּפַעֲמוֹן

כֶּסֶף רַנְרֵן וַחֲזֹר וְרַנְרֵן אֲבָל אֲנִי

לֹא סָפַרְתִּי כָּמָּה כִּי פִּתְאֹם

אָבְדָה לִי חָכְמַת הַחֶשְׁבּוֹן

"ראה בחלומו שבע פרות יפות" (צילום: אביהו שפירא)

המקרר מגרגר

הַמַּקְרֵר מְגַרְגֵּר כְּחָתוּל שָׂבֵעַ.

הַכֹּל מְרֻצִּים בִּשְׁעַת לַיְלָה זוֹ

הַשְּׁקֵטָה. אֲבָל אֲנִי מַפְנֶה אֶת

עָרְפִּי אֶל הַשְּׂבֵעִים וְהַמְרֻצִּים, חוֹפֵן

אֶת אוֹקְיָנוס הַבְדִידוּת הַפְּרָטִית שֶׁלִּי

וּמַנִּיחַ לוֹ לָשׁוּב וְלִזְלֹג מִבַּעַד לְאֶצְבְּעוֹתַי:

הֵיכָן אַתְּ? הֵיכָן אַתְּ?

שינוי

שָׁמַעְתִּי מְדַבְּרִים עַל שִׁנּוּי.

לֹא יִהְיֶה שִׁנּוּי.

גֶּלְּלֵי הַכְּלָבִים יוֹסִיפוּ לְטַנֵּף אֶת הַמִּדְרָכוֹת.

חֲצִיַּת כְּבִישׁ תִּהְיֶה כַּחֲצִיַּת יַם סוּף.

הָרְשָׁעִים יַרְשִׁיעוּ וְיַעֲשׂוּ חַיִל וְהַצַּדִיקִים יִמַּקּוּ בְּצִדְקָתָם.

הַמְחַרְחְרִים יְחַרְחְרוּ וְהַשּׁוֹחֲרִים יְשַׁחֲרוּ.

הַשִּׁירִים הַגְּרוּעִים יִבְלְעוּ אֶת הַטּוֹבִים כִּבְלֹעַ הַפָּרוֹת הַדַּקּוֹת אֶת הַבְּרִיאוֹת.

אַךְ כְּשֶׁנִּפָּגֵשׁ שֵׁנִית לְאַחַר נֶצַּח הַפְּרִידָה בַּהֲגִיחִי

מִבִּקֹּרֶת הַגְּבוּלוֹת וּמֵהַמֶּכֶס, וְאַתְּ תְּחַיְּכִי אֵלַי

אֶת חִיּוּכֵךְ זֶה שֶׁהוּא שֶׁלָּךְ, וְאַךְ וְרַק שֶׁלָּךְ,

יִתְיַשְׁרוּ כָּל נְקִיקִי הַדְּאָגָה בְּמַפּוֹת הַתַּבְלִיט שֶׁל פְּנֵי הַבָּאִים וְהַיּוֹצְאִים,

אוֹרוֹת מַסְלוּלֵי הַנְּחִיתָה וְהַהַמְרָאָה יִדָּלְקוּ עוֹד בְּטֶרֶם דִּמְדּוּמִים, וְיֶלֶד קָטֹן

יְשַׁחְרֵר פִּתְאֹם אֶת הַבַּלּוֹן הָאָדֹם שֶׁאֶת חוּט-הַמְשִׁיחָה שֶׁלּוֹ לָפַת כֹּה בְּחָזְקָה וְיַנִּיחַ לוֹ לִנְסֹק גָּבֹהַ מֵעַל לָרָאשִׁים הַמִּשְׁתָּאִים בְּעוֹדוֹ צוֹחֵק וְצוֹהֵל חֲלִיפוֹת בְּשָׂפָה עַתִּיקָה שֶׁשּׁוּם בַּלְשָׁן לֹא הִצְלִיחַ לְפַעֲנֵחַ אֶת מִסְתְּרֶיהָ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

כשאת מכינה את ארוחת הבוקר

כְּשֶׁאַתְּ מְכִינָה אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר שֶׁלָּךְ

אֲנִי מֵכִין אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב שֶׁלִּי,

אֲבָל אִלּוּ רַק אָמַרְתְּ לי מִלָּה הֲיִיתִי

נוֹעֵל אֶת מַגְּפֵי קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּי,

מַשְׁלִיךְ אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב לְכָל הָרוּחוֹת

וְחוֹלֵף בִּמְהִירוּת הָאוֹר עַל-פְּנֵי הָרֵי הַזְּמַן

הַמְתַּעְתֵּעַ וּמִדְבְּרִיּוֹת הַפְּרִידָה וְיַמֵּי הַגַּעְגּוּעִים

כְּדֵי לְמַלֵּא אֶת קַעֲרַת הַדְּגָנִים שֶׁלָּךְ

וְלִשְׁתּוֹת אִתָּךְ אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר

וְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא אֶת מִשְׁקְפֵי

הַקְּרִיאָה שֶׁלָּךְ כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי לְעַיֵּן

בַּעִתּוֹן בְּלִי לְאַמֵּץ אֶת עֵינַיִךְ

וּלְרֶגַע קָט אַף לְהַחֲזִיק אֶת כַּף יָדֵךְ

בְּכַף יָדִי לְמַעַן יְפַכֶּה חֻמֵּךְ לְצִנַּת הַדִּלּוּג

הַמְכֻשָּׁף שֶׁלִּי בְּעוֹדֵךְ לוֹחֶשֶׁת לִי בְּקוֹל

מְנֻמְנָם שֶׁכֵּן, אַתְּ אוֹהֶבֶת, וְהַעִקָּר

שֶׁאֶחְדַּל לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת מְטֻפָּשׁוֹת

אַף כִּי אֲנִי שָׁתַקְתִּי אֵלַיִךְ בִּשְׁתֵּי שָׂפוֹת

וְקֹדֶם לָכֵן לֹא אָמַרְתְּ לִי אֲפִלּוּ מִלָּה אַַחַת.

אוכלים ביחד, כל אחד ארוחה אחרת (צילום: רונית סבירסקי)

אינני יכול

אֵינֶנִּי יָכוֹל לוֹמַר לָךְ שֶׁאֵינֶנִּי אוֹהֲבֵךְ

מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי כֵּן.

מַמָּשׁ כָּךְ אֵינֶנִּי יָכוֹל לוֹמַר

זֹאת לְאַרְצִי.

מַחֲשָׁבָה מְצַמְרֶרֶת:

אוּלַי אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ יוֹתֵר?

זהרורים

זַהֲרוּרֵי הָאוֹר זוֹלְגִים מִבַּעַד

לַעֲלֵי הָאַלּוֹן כֱּמָטָר רַךְ, לֹא יָמְרָנִי,

אֲשֶׁר שֶׁלֹּא כַּמְצֻפֶּה אֵינוֹ מַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת.

רַק נִשְׁמָתִי מִתְלַחְלַחַת, אָמְנָם לֹא הַרְבֵּה, אֲבָל

דַּי כְּדֵי לַחֲלֹם לִהְיוֹת מַחֲרֹזֶת פְּנִינִים שֶׁל מַיִם מְתוּקִים

עַל צַוָּארֵךְ כְּשֶׁתִּבַּחֲרִי לְמַלְכַּת נֶשֶׁף הַמַּחֲזוֹר, אוֹ בְּרֵכַת

שְׂחִיָּה לִפְעוטוֹת, בְּדִמְדוּמֵי עֶרֶב קַיִץ, בְּטֶרֶם נִדְלָקִים הָאוֹרוֹת.

פרובינסטאון

בַּעִיר הַזֹּאת נְעִימַת-הַסֵּבֶר

גְּבָרִים אוֹהֲבִים גְּבָרִים

וְנָשִׁים אוֹהֲבוֹת נָשִׁים

בְּגָלוּי וּלְלֹא מוֹרָא

וַאֲנִי, הָאוֹרֵחַ-לְרֶגַע, יוֹשֵׁב בְּבֵית קָפֶה

הַנִּשְׁקָף אֶל הָאוֹקְיָנוֹס הַכַּבִּיר שֶׁמֵּעֵבֶר

לַדְּיוּנוֹת הַיְּפֵהפִיּוֹת, תַּחַת דִּגְלֵי "הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן"

הַמִּתְנוֹפְפִים בְּרוּחַ הַיָּם, וּמִשְׁתָּאֶה לְמַרְאֶה

עֵינַי הַלֹּא-מְלֻמָּדוֹת וּמְהַרְהֵר בְּרִבּוּי פָּנֶיהָ

שֶׁל אַהֲבַת אֱנוֹשׁ וְאוֹמֵר לְעַצְמִי,

אֵין עֵינִי צָרָה בְּשֶׁאֵינָם כְּמוֹתִי אֲבָל

אֲנִי טוֹב לִי בְּמַה שֶּׁאֲנִי

וְאֵין לִי חֵפֶץ אֶלָּא בָּךְ

וּבְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בְּיָדִי אֵדַע

שֶׁדַּעַת הָעוֹלָם נוֹחָה מִמֶּנִּי

וּמִפַּשׁטוּת הֲלִיכוֹתַי.

קינמון

אֲהוּבָתִי קָלְתָה פְּרוּסָה שֶׁל

לֶחֶם קִנָּמוֹן וְאָז

מָרְחָה עֲלֶיהָ חֶמְאָה וְאָז

מָרְחָה עֲלֶיהָ רִבַּת גַּרְגְרֵי-יַעַר וְאָז

נָגְסָה מִמֶּנָּה נְגִיסָה קְטַנָּה

וְחִיְּכָה

וְהָעוֹלָם הֵאִיר כִּבְתֹם שֵׁשֶׁת יְמֵי הַבְּרִיאָה

וְכָל פִּנָּה מִפִּנּוֹתָיו הִדִּיפָה נִחוֹחַ שֶׁל קִנָּמוֹן.

בטרם חזרה

מִבְּעוֹד בֹּקֶר הִתְגַּנֵּב הָעֲרָפֶל

מִן הַיָּם אֶל הַיַּבֶּשֶׁת,

לֹא כְּחָתוּל,

כְּנָחָשׁ.

הָעוֹלָם נַעֲשָׂה בִּלְתִּי יָצִיב,

סְפִינוֹת, בָּתִּים, עֵצִים, אֲגַמִּים, בְּנֵי-אָדָם.

אִלְמָלֵא יָדֵךְ

הֲיִיתִי גַּם אֲנִי נָמוֹג.

אוּלַי זוֹ אַהֲבָה.

דוּ

הַשָּׁנִים עוֹשׂוֹת אֶת שֶׁלָּהֶן, קֹדֶם כָּל

בִּקְשָׁיֵי הַנִּסּוּחַ שֶׁל הַמֻּנָּח "אַהֲבָה".

יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְסֻבָּךְ לְפַשֵּׁט אֶת הָרֶגֶשׁ,

הַנְּסִבּוֹת, הַמַּגָּע. אֲנִי חָדֵל אֵפוֹא

לְהִתְלַבֵּט לְגַבֵּי זְמַן וּמָקוֹם, מַנִּיחַ אֶצְבָּע

אַחַת שֶׁלִּי עַל אֶצְבָּע אַחַת שֶׁלָּךְ, דּוּ-

אֶצְבָּע. זוֹ הַהַתְחָלָה. וּמַה נִּפְלָא, זֶה

גַּם הַסּוֹף.

משה דור, מתרגם ועורך. חתן פרס ביאליק לספרות יפה ופרס ראש הממשלה ליצירה (פעמיים). פרסם עשרות ספרי שירה ותרגומים. היה ממייסדי קבוצת "לקראת" ועורכי ביטאונה, וכן עורך מדור הספרות ב"מעריב". בין 1975 ל-1977 שימש כנספח לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. לשירים נוספים של דור לחצו כאן