מחיר הנסיגה מהמדיניות ההתקפית
ציון עשור לנסיגה מלבנון מחייב חשבון נפש לגבי המדיניות הישראלית. שמירה על בטחוננו מחייבת שינוי תפיסתי
הנסיגה מלבנון מהווה אירוע משמעותי ומיוחד, כניסיון לעצב את המציאות הביטחונית בצפון באופן חד צדדי תוך חתירה להשיג הכרה בינלאומית רחבה.
הנסיגה סימנה גם את שיאו של שינוי משמעותי במאפייני תפיסת הביטחון של ישראל. דומה שטרם ניתן לגבש תשובה ברורה באשר לשאלה אם היה זה מהלך מתוכנן שנבע מחשיבה אסטרטגית מדינית, או שמא מהלך שנבע מלחץ חברתי ששלט בשיח הציבורי בשנים שלפניו. גם אחרי אירועי הלחימה עם הפלסטינים, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה, נותרו חילוקי הדעות באשר למניעים שמאחורי ההחלטה.
הגם שאין שאלה לגבי כפיפותו של הצבא לדרג המדיני, חשוב להתבונן על המערכות שהיו שותפות בקבלת ההחלטה ובביצועה: המערכת המדינית שקיבלה את החלטה לסגת, והמערכת הצבאית שנדרשה לבצעה. יתכן שלאופן ביצוע הנסיגה בפועל, כשכל השותפים מופתעים מהעיתוי כולל צה"ל, צד"ל והחיזבאללה, היה משקל באשר לדרך בה התקבע היחס לנסיגה הן בציבוריות הישראלית והן בחיזבאללה.
יותר מכל, הנסיגה היוותה סמן לשינוי תפיסתי של מעבר מגישה התקפית להגנתית. לצד האיום שהציבו מדינות ערב על גבולות המדינה, ליוו איומי טרור את מדינת ישראל מאז הקמתה.
את האסטרטגיה הביטחונית של המדינה קבע בן גוריון, כאסטרטגיה של הגנה המאפשרת התקפה כמרכיב מערכתי-טקטי, ולפיכך פיתחה ישראל תפיסה התקפית מול ארגוני הטרור. צה"ל יישם במהלך השנים מדיניות צבאית התקפית רציפה שלא איפשרה לאיום הטרור להתפתח. גישה התקפית זו החזיקה את האיום על "אש נמוכה".
שנות הלחימה בטרור רצופות דוגמאות של מבצעים התקפיים רבים נגד ארגוני הטרור במצרים, ירדן ולבנון. מבצעים אלה סייעו לדכא ולהחזיק את יכולות הטרור ברמה נמוכה וקבועה יחסית, תוך יצירת מציאות ביטחונית מורכבת שתוחמה ליישובי הספר.
ככל שנקפו שנות השהייה של צה"ל בלבנון, החל תהליך הדרגתי של נטישת התפיסה ההתקפית הזו ואימוץ של גישה הגנתית מובהקת. מספר הפעולות ההתקפיות פחת, החופש המבצעי של המפקדים בשטח צומצם בצורה משמעותית, כשכל מבצע מייצר את המגבלות למבצעים הבאים. כתוצאה מכך נוצרה מציאות מבצעית שהקשתה על המשך אימוץ הגישה ההתקפית. כל זאת על רקע הסביבה החברתית שהעלתה למוקד השיח את אבידות השהייה בלבנון כמרכיב העיקרי.
הנסיגה מלבנון סימנה את שיאו של תהליך זה. ישראל שנסוגה לקו הגנתי, הפסיקה לגמרי לנקוט פעילות התקפית ועברה למדיניות "הכלה" שביקשה לתחם כל אירוע לרמה המקומית מבלי לנסות לפגוע במעגלים הרחבים יותר של האיום ומבלי לנסות להשפיע על התפתחותו בטווח הבינוני והארוך.
זו הייתה גישה הגנתית צרה, מנוגדת לגמרי לתפיסה היסודית של צה"ל מאז הקמת המדינה. כחצי שנה לאחר הנסיגה, ניתנה לישראל הזדמנות ליצור משוואה התקפית מרתיעה נוכח החטיפה בהר דוב. אולם הזדמנות זו הוחמצה כשפרט למילים מתלהמות והערכות מצב לרוב, לא קרה דבר. התוצאה היתה שישראל וצה"ל המשיכו והעמיקו את מדיניות "ההכלה".
סיבות לכך ניתנו לרוב: הלחימה בפלסטינים, חוסר רצון להרחיב את מעגלי העימות. אך המדיניות הזו איפשרה בתהליך מתמשך לארגוני הטרור להתפתח בצורה חסרת רסן. החיזבאללה החל להצטייד באמצעי שיגור רבים. "ההכלה" הסתיימה במלחמת לבנון השנייה כשממשלת ישראל הבינה שתמה היכולת להמשיך לדבוק במדיניות הזו וכי רב נזקה על תועלתה. כך היה גם במבצע "עופרת יצוקה", כשלאחר שנות ירי רבות החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע התקפי.
חובה עלינו לברר כעת באיזו מידה אנו עדים לשינוי מהותי בתפיסה, או שהיה זה רק תיקון מקומי. כולי תקווה שנחזור למדיניות התקפית יותר בשמירה על האינטרס הביטחוני של מדינת ישראל.
ד"ר גבי סיבוני, ראש תוכנית המחקר "צבא ואסטרטגיה" במכון למחקרי ביטחון לאומי, שערך השבוע את כנס "עשור לנסיגה מלבנון", בהשתתפות שר הביטחון אהוד ברק, אנשי צבא במיל' וחוקרים בכירים.
לפנייה לכתב/ת 
