האמנם נחשף פרצופו של ארדואן?

ערב ראשון באיסטנבול

האמנם התגלה פרצופה האמיתי של מפלגת השלטון?

הנחיתה בשכונת ג'יהאנגיר הבוהמית רכה, תל-אביבית. קיץ חמים ולח, ברים ובתי קפה למכביר, חנויות יין אלגנטיות, נשים במחשוף נדיב וגברים לא מגולחים עם עגיל וקעקוע. רפרוף מהיר בעיתונים מגלה את התערובת הרגילה של דיונים פוליטיים על מזימת ההפיכה הצבאית שנקראת אֶרְגֶנֶקוֹן, מאבקים בין הממשלה והממסד הישן על השליטה במערכת המשפטית, קצת ישראל וארה"ב, המון כדורגל וכמויות בלתי סבירות בעליל של נערות בביקיני.

לא התכוונתי לצלול לעומק הסוגיות העומדות על הפרק מיד בהתחלה, אבל פגישה בבית קפה עם ידידי אַייהַן אְַקטַר, מרצה ידוע למדע המדינה, הפכה מהר מאוד לדיון פוליטי ער ומעמיק.

אייהן רצה לשמוע עלינו ואני עליהם. כדי לספק את סקרנותו הסברתי לו את מערך הכוחות בפוליטיקה הישראלית, סיפרתי על היחסים בין נתניהו לברק, על המשבר במפלגת העבודה, על הסיכוי הסביר למהפך קואליציוני בספטמבר ועל הסיכוי הקלוש לבחירות מוקדמות. הקדשנו דקות ארוכות לניתוח פרשיית המשט מהזווית הישראלית, להחלטה המוטעית של הצבא להשתלט בכוח על המשט, לניהול הכושל של ההשתלטות ולהתנגדות המפתיעה של הפעילים הטורקים על המרמרה.

אייהן מצדו סיפר לי באריכות על הקבוצה שאירגנה את המשט, על מעורבותה בעבר בסכסוכים בבוסניה ובצ'צ'ניה, ועל כך שיש בקבוצה לצד החלק ההומניטארי גם כאלה הרואים עצמם כלוחמים של ממש. לדבריו הקבוצה הבריחה בעבר נשק ללוחמים מוסלמים במאבקיהם, והם קשורים לאגף המיליטנטי יותר של הכוחות האסלאמיים בטורקיה בהנהגת ראש הממשלה המודח נֶגְ'מֶטין אֶרבַּקאן.

על אף שהוא חילוני מובהק עם עבר מרקסיסטי, תמך בעבר במפלגתו של ארדואן והאמין שתצליח במקום שנכשלו קודמותיה: לפרק את הממסד הכּמאליסטי הוותיק ששלט ביד רמה ולא-דמוקרטית במדינה, עתה הוא נשמע מהוסס יותר. הוא עדיין מאמין שלמפלגת השלטון אין אג'נדה נסתרת. היא אינה רוצה לאסלם את המדינה אלא למקם אותה נכון יותר. לטורקים נמאס, הוא אומר, להתדפק על דלתה של אירופה ולקבל בכל פעם תירוצים לדחייה. הם עדיין שואפים להיות חלק מן האיחוד אבל סבורים שאם יוכלו להוכיח שיש להם השפעה משמעותית במזרח התיכון ובמרכז אסיה יוכלו להשיג יותר.

ישראל והמזה"ת כבר לא חשובים

להצלחה להתחבר למזרח התיכון הערבי יש דיבידנדים מיידיים עבור הטורקים. טורקיה הפכה מיד למוקד מסחרי, וסוחרים מהדרום יוצרים קשרים חשובים לרווחה הכלכלית של תושבי דרום-מזרח אנטוליה. אייהן הצביע גם על החשיבות הגוברת של טורקיה כארץ מעבר לנפט. צינורות מאיראן, אזרבייג'אן ורוסיה לכיוון מפרץ מרסין הופכים את טורקיה למרכז אנרגיה עולמי בדומה לרוטרדאם, ויש להם תרומה חשובה מאד לכלכלת המדינה.

אבל על אף הכותרות, ישראל והמזרח התיכון אינם חשובים כל כך לטורקיה של היום. היחסים עם רוסיה, למשל, חשובים הרבה יותר. ביטול הצורך בוויזות מרוסיה הפך את טורקיה ליעד מועדף למסחר ולתיירות. השנה צפויים להגיע חמישה מיליון רוסים לאתרי הנופש בדרום, וודאי יצמצמו במידת מה את הנזק הצפוי מהחרם הישראלי על התיירות לאזור.

כל זה מביא את אייהן לחשוב שהכיוון שטורקיה הולכת אליו נכון באופן כללי, אולם התהיות לגבי התנהגותה של הממשלה בפרשת המשט, התלהבותו של ארדואן מהפגישות עם אחמדינג'אד ומשעל, ההכרזה שחמאס אינו ארגון טרור ומגוון אמירות בלתי-שקולות אחרות, גורמים לו לפקפק אם איננו טועה בהערכת כוונות המערכת הפוליטית.

"כאשר משפשפים את ציפוי הבדיל מהסיר, נחשפת הנחושת", הוא מצטט פתגם ישן. הייתכן שארדואן ואנשיו אכן גילו מוקדם מדי את צבע הנחושת שמתחת לבדיל? האם חשפו את כוונתם להוביל את המדינה לכיוון האסלאמי? הוא עדיין מטיל ספק בכך.

כשסיפר לי אייהן בפעם הראשונה לפני שנים שהצביע למפלגת AKP של ארדואן, הרמתי גבה אבל הבנתי את שיקוליו. הטינה לממסד הכמאליסטי שסתם פיות והכניס אזרחים רבים לכלא בעוון השמעת דעות שמאלניות או דתיות, הפכו את השמאל ואת התנועות הדתיות לבעלי ברית, מה שהקומוניסטים כינו: companions de route, רעים לדרך. נדמה לי שבימים אלה דרכיהם שוב נפרדות. השאלה היא אם בינתיים, קצת כמו במקרה האיראני, לא סייעו לגדל דרקון בבית.

ולסיום, שיר קצר ומעורר מחשבה של המשורר המופלא נזים חיכּמת. אני מתנצל מראש אם מישהו כבר תירגם אותו טוב יותר:

בחמש שורות

משירי הערשֹ של האֵם

עד מִשדר החדשות שקורא המגיש

לגבור על שקרים שבלב, ברחוב, בכל כֶּרֶך

להבין, אהובתי, את האושר

בהבנת מה שעבר ומה שעוד בדרך