תשכחו מהכל: בדרא"פ זו גאווה להיות ישראלי
אמרו לנו לשמור את מוצאנו בסוד, אבל דווקא באירוע הכי פלורליסטי, מצאתי את עצמי גאה יותר מתמיד. מסתבר שבחלק הזה של העולם, די מעריצים אותנו
"רק אל תגידו שאתם מישראל", אמרו לי מספר אנשים רגע לפני היציאה לדרום אפריקה. בהתחלה באמת הקשבתי להם ודי התחמקתי מעניין הלאום. זה קרה ביום השני, כשבחור מקומי שמע אותי מדבר עם חבר בעברית ושאל אם אנחנו מישראל. "כן", ענינו ומכאן החלו עיניו לזרוח מאושר.
"או, אני אוהב את ישראל. אתם נמצאים במדינה לא פשוטה שאף אחד לא מבין את מצבה", הוא הסביר לנו, כשהוא מציג את עצמו. "הקטור, נעים מאוד". מסתבר שאחיו של אותו הקטור מתגורר בישראל, ועובד בעבודות מזדמנות. "הוא סיפר לי כמה יפה אצלכם. אני עדיין חולם לבוא לתל אביב בהזדמנות הראשונה".
אותו הקטור החל לגולל את סיפורה של ישראל כאילו הוא אחד משלנו. הוא דיבר על ארגוני הטרור, שלעתים מתחבאים תחת מעטה של ארגוני שלום כאלה ואחרים, סיפר על הדמיון בין דרום אפריקה לבין מדינתנו הקטנטונת ואחר כך גם ביטא ידע מדהים בספורט. "מכבי חיפה היא הקבוצה שלי בישראל", הוא אמר. "יש להם את צ'פו מסיללה ופעם שיחק שם גם טרור פאנטיני".
יום למחרת, אחרי שהחלפתי מיילים עם אותו הקטור למקרה הצורך, הגעתי לשדה התעופה על מנת לברר מחירים של טיסה מקומית לבלומפנטיין, שם התקיים המשחק בין אנגליה לגרמניה ביום ראשון. כשגיליתי שהעסק לא כל כך זול, מצאתי שלט קטן של חברת אוטובוסים שמפעיל משרד התיירות של דרום אפריקה. הפעם לא החבאתי את היותי ישראלי כשנשאלתי על מוצאי על ידי אחת מאנשי הצוות.
מסיללה. מי אמר שלא יודעים שהוא משחק בישראל? (צילום: מיקי שגיא)
"אני מישראל", אמרתי. "מכירים את ישראל?" שאלתי. "בטח, אנחנו אוהבים את ישראל. כמו דרום אפריקה, גם אצלכם בטח סובלים מתדמית לא טובה ולא נכונה", היא המשיכה והפתיעה אותי בידע שלה על מדינת הולדתי. "כולם חושבים שיש אצלכם רק מלחמות ופצצות וטרור, אבל שמעתי שזה לא ככה". אמרתי לה שהיא צודקת, שגם אותי הפחידו לגבי דרום אפריקה וכל מה שמצאתי עד עכשיו, זה אנשים אמיתיים, אדיבים ונחמדים.
אוקיי, אז הדרום אפריקניים, שסבלו כל כך ממשטר האפרטהייד שגורמים אחרים בעולם הישוו את התנהגות הממשל הישראלי אליו, דווקא אוהבים אותנו. בהמשך היום, כשעה קלה לפני המשחק בין ארה"ב לגאנה, יצא לי ולחברי לפגוש גם אנשים ממדינות אחרות שמסמפטים אותנו. החבר'ה מגאנה הכירו את אייל לחמן, זכרו איפה החל ג'ון פנטסיל את הקריירה האירופית וביקשו לדעת פרטים עלינו, תוך שהם מכירים כמעט כל קבוצה בליגת העל.
על האמריקאים אין יותר מדי מה להרחיב. בדרך למשחק שמינית הגמר מול גאנה, קשה היה שלא להתפעל מכמות האוהדים שהגיעו מארה"ב . ים של אנשים בכחול-אדום הציפו את הרחוב שמאחורי האיצטדיון ברוסטנבורג, אם אפשר לקרוא לדרכי העפר שמקיפות את פאר היצירה המודרנית בלב איזור כפרי, רחוב. כריס איתנו במאבק נגד הטרור, איימי ביקרה אצלנו בעבר ג'ונתן הוא בכלל יהודי. כולם, מן הסתם, אוהבים אותנו.
שתי פורטוגליות ביקשו ללמוד כמה מילים בעברית ואפילו במחנה האימון של נבחרת גרמניה, העיתונאים חייכו כשאמרתי שאני מישראל. צרפתים לא יצא לי לפגוש, כי הגעתי אחרי שנבחרת הטריקולור הודחה, אבל עיתונאי איטלקי שמסקר את יובנטוס, נזכר בביקור שלו באיצטדיון רמת גן בחיבה. למען האמת, נדמה כי רק אנחנו מתעסקים בעניין הלגיטימציה של העולם בדרכנו. לרוב האנשים אין דיעה מוצקת על ישראל והם מתייחסים אליך בדיוק כמו אל כל אחד אחר.
אני לא יודע למה אנחנו חושבים שכל העולם שונא אותנו, אבל אם יש משהו שהמקום הזה לימד אותי, הוא שהבעיה שלנו היא בתדמית. בסופו של דבר, אנחנו צריכים להמשיך להיות מי שאנחנו, חייכנים, אינטיליגנטיים וחמים, מבלי לנסות להשתנות. מי שלא אהב אותנו לפני המצור או המשט או עוד קרב כזה או אחר, ימשיך להתנגד לנו. אבל אצל הרוב, ישראל זו עדיין ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
