תמונות מהחצר האחורית של המדינה
איך נראית שכונת הרכבת דרך עדשת מצלמה של צלם שהגיע לשם לראשונה? אוהד צויגנברג מספר על התהליך שעבר בהתקרבות למקום שהזכיר לו הרבה יותר מדינת עולם שלישי, מאשר את תל אביב השוכנת כרבע שעת נסיעה. תיעוד של שכונה שאינה מופיעה על המפה
לשכונת הרכבת הסמוכה ללוד הגעתי לפני שנה, במסגרת כתבה שצילמתי לעיתון "ידיעות איילון", הכתבה עסקה בנושא תשלומי הארנונה שהתושבים נדרשים לשלם. הארונונה נתבעה מהתושבים חרף העובדה שהמקום נעדר תשתיות. בתעודת הזהות של התושבים מצוינת כתובת מגורים פיקטיבית, ולמרות שיש שם תמרוריי מ.ע.צ ורכבות חולפות מדינת ישראל אינה מציינת את השכונה על המפה.
כבר בכניסה לשכונה חששתי מהסיפורים שהזהירו אותי על האיזור, שמאוד מסוכן להסתובב שם, ובטח בתור צלם זר למקום. אמרתי לעצמי שאם אני רוצה להיות צלם עיתונות וצלם תיעודי אמיתי - אחד כזה שחולם לתעד במלחמות, מדינות עולם שלישי ובשאר מקומות לא סימפטיים - אני חייב להתעמת עם הפחדים, החששות והשאלות הלא פתורות, ופשוט לנשום עמוק, להיכנס ולא להסתכל לאחור.
מה שראיתי במפגש המיידי עם המקום היה בעיקר עזובה והזנחה. הסתובבתי שם בתחושה שאני נמצא בארץ אחרת, אולי באמת באחת ממדינות העולם השלישי. במקום כבישים חלפו לנגד עיניי דרכיי עפר מלאות מהמורות ובתים עלובים, חלקם הרוסים. הכול עמד בסימן היעדר תחזוקה בלשון המעטה.
גם האנשים שהסתובבו בשכונה נראו לי כמו דמויות שבשום מקום אחר לא הייתי מעז להתקרב אליהן. במקום ילדים המשחקים בגני משחקים, התמלא הפריים שלי בסוסים מטיילים סמוך למתקני שעשועים בתוך שדות קוצים. נסעתי הלוך ושוב בתוך השכונה, ומתוך אינטואיציה, אספתי לרכבי טרמפיסט, תושב השכונה, ערבי בן 60, שהפך למורה הדרך שלי. בזכותו הגעתי לתוך בתי השכונה וזכיתי להציץ אל פנים ביתו, משפחתו וחייו שלו ושל שכניו.
לא רק לגנוב רגעים וקומפוזיציות
לפני כשנתיים התחלתי ללמוד צילום ב"קמרה אובסוקרה". כשהתבקשתי להכין פרויקט גמר, ידעתי שאני מתכוון לחזור לשכונת "פרדס שניר" בלוד. שבתי אל השכונה פעם אחר פעם, בתחילה רק הצטיידתי במצלמה, בהמשך כשהדמויות הפכו ליותר מאובייקטים של צילום, הבאתי איתי גם בגדים ושמיכות.
התהליך הצילומי הוליד גם תהליך פנימי שידעתי בתוך תוכי שמעבר לצילום והרווח הצילומי שלי, אני חייב להיות מעורב חברתית, ולנסות בגבולות מה שאני יכול לשנות משהו בנוף השכונתי והאישי של התושבים. לא רק לגנוב רגעים וקומפוזיציות, אלא ממש ליצור קשר אישי וחברי עם תושבי המקום. בזמן שהעדשה המשיכה לעמוד בפוקוס על תושבי השכונה, בד בבד משהו גם קרה בתוכי, בכל פעם שהציעו לי לשתות כוס תה, לא סירבתי כדי לא לפגוע במארחיי, אך בכל לגימה חששתי, שאני גוזל מהם מעט מן המעט מאוד שיש להם.
שעות ארוכות ביליתי בשכונת הרכבת, חלפתי על פני מפגעים, פגשתי אנשים קשיי יום, צפיתי בנרקומנים חולפים על פניי, ראיתי ילדים החשופים בכל רגע לסיכון תעבורתי. בהיתי בהם מחפשים באשפה, בנסיון למצוא בקבוקים ריקים, שיוכלו למלא מים לשתייה מתושבים כאלו שיש להם מים במאגר, מפני שכבר חצי שנה אין בשכונה מים זורמים בברזים.
ההרגשה שליוותה אותי הייתה שתושבי המקום כבר השלימו והתרגלו למציאות העגומה הזאת, ואם היו רק משקיעים מעט כסף לבניית תשתיות במקום, הכל היה נראה אחרת. דרוש מאמץ ניכר, כדי שהעתיד אחר יכול היה להיות מנת חלקם של תושבי השכונה. אני מאמין שהמדינה צריכה לתת להם את הזכויות הכי בסיסיות שמגיעות לתושבי מדינה ישראל עם או בלי קשר להיותם מחזיקים תעודת זהות כחולה. אבל המצב כאן מורכב - מצד אחד המדינה דורשת מהם לשלם ארנונה ככל תושבי האזור, מצד שני המדינה לא מכירה בהם, ולא נותנת להם להיות לגיטימציה לחיות כמו שאר האזרחים פה.
בעבודת הגמר שלי הוצגו התמונות שמספרות את סיפור החצר האחורית של מדינת ישראל. קשה להאמין, אבל ממש מתחת לאפנו,במרחק של דקות נסיעה ספורות מלוד, רמלה, וגרוע מזה מרכז הארץ תל אביב, חיים אנשים בתנאים לא תנאים, בעליבות מכמירת לב. אם הפרויקט שלי, אם התמונות הללו ירעידו נים אחד בלבם של אלו שיכולי לחולל את השינוי, אני את שלי עשיתי.
- לכתבות נוספות במדור "שקופים"- הבוחן מקרוב אנשים החיים "מתחת לאף" שלנו, אך אנו מתקשים לראות אותם, לחצו כאן.
- הצעות לכתבות למדור ניתן לשלוח ל- shlomit-sh@y-i.co.il
.
לפנייה לכתב/ת 
