"בבתי חולים אחרים מתייאשים, אנחנו נלחמים"

הוא לא אוהב שקוראים לו רב, למרות שיש לו הסמכה רבנית שתוכיח כי לא מדובר בתיאור פיקטיבי. ד"ר יורם ליוור, מנכ"ל בית החולים החרדי "מעייני הישועה", חולש מדי יום על "מרכז העצבים" הרפואי של תושבי בני ברק והסביבה. התפקיד מזמן לו שפע של דילמות קשות על קו התפר שבין רפואה והלכה. ועם זאת, הוא מוצא את הזמן לדאוג שהחולים ומשפחותיהם ירגישו "כמו בבית".

ליוור, שגדל כילד שמנת חיפאי, נצר למגיני תל חי, בחר לפני 38 שנה באורח החיים החרדי. מאז הוא מנווט בין לימוד בכולל, צבירת תארים בהנדסה ובמינהל עסקים וקריירה מרשימה במערכות הבריאות של מדינת ישראל. אז למה בכלל צריכים חרדים בית חולים "משלהם"? ולמה לניהול שותפים גם הרבנים? קבלו את בית חולים, בגרסת בני ברק.

הלו זה מיון פה?

בבוקר הראיון ל-ynet, בית החולים "מעייני הישועה" שקט. הלחץ והמתח המאפיינים בתי חולים באשר הם, דילגו כנראה על זה שבבני ברק. גם הריח הידוע של ביתי חולים, תמהיל כימיקלים בניחוח תרופתי משהו, הוחלף בריח בישול ביתי שעלה מהמטבחים למטה.

בכניסה למיון הייתי צריכה להעיף מבט פעמיים לכוון השלט שמעל לפקידת הקבלה במקום. המטופלים טופלו בדממה לא ישראלית בעליל. והנינוחות המרוחה על פני הרופאים כמעט וגרמה לי להוציא מפה את השאלה המתבקשת: "הלו, זה מיון פה?".

ד"ר ליוור (משמאל) עם סגן שר הבריאות בבית החולים (צילום: ישראל ברדוגו)

גם בחדרו של המנכ"ל, אווירת "הזן", לא פוסחת. אנו מתחילים את השיחה כשברקע קול פיכפוך מים, תפאורה מצוינת להעברת משנתו על חיבור בין גוף לנפש: "הצלחנו ליצור בבית החולים תרבות של אנרגיה חיובית ואופטימיות. המאפיינים האלה מקרינים על היחס האנושי והטיפול הרפואי. אנחנו מציעים למטופלים תמיכה רגשית מתוך מקום של אמונה ושותפות של החולה ובני המשפחה עם הצוות. לא סתם הסלוגן שלנו הוא 'מקצוענים עם נשמה".

"אנחנו מאוד עובדים על 'הילינג אנוויירמנט'". הוא מממשיך לבלבל אותי בקולות של סדנת ריפוי באשרם הודי, "כי גם אסתטיקה חשובה. חז"ל אומרים 'מצווה על האדם שיהיה חס על היופי', זה חלק מהסביבה שמעודדת ריפוי".

"המנהלים: הרבנים קרליץ וואזנר"

"הכל טוב ויפה, אבל מה רע בבלינסון? למה צריך דווקא בית חולים לחרדים?", אני מתעקשת לדבר מעשית, "תשאלי את החולים שמגיעים אלינו", הוא זורק בחזרה את הכדור. "למרות שלכל החולים יש אפשריות מצוינות לרפואה מקצועית באזור המרכז, הם באים לפה. בפועל הפעילות גדלה ב-20% אחוז בכל שנה בשש השנים האחרונות. וזו עובדה".

"אנשים חרדים רוצים להרגיש בבית", הוא זורק בסוף עצם. "האלף בית של המקום הזה הוא יחס של קבלה, כבוד והערכה. כבוד לאדם באשר הוא אדם. ואנשים יודעים להעריך את זה. לכן לא באים לכאן רק חולים חרדים, 30% מהמטופלים הם חילונים".

לדבריו, "אנחנו מקפידים על צניעות, שזה כבוד לאוטונומיות של האישה על גופה ופרטיותה. אצלנו לא נכנסים אנשים שאין צורך מיידי בכניסה שלהם למקומות רגישים כמו לחדר לידה. ולכן הרבה נשים חילוניות באות לכאן ללדת".

"זה בית חולים של הקהילה", הוא מסביר את הקוד הפנימי, "לכן הוא נהנה מתמיכה של הרבנים ללא סייג. כל הרבנים יודעים שמי שמנהל את 'מעייני הישועה' זה הרב קרליץ, הרב ואזנר והרב זילברשטיין, 'ועד ההלכה'. אני לא יודע כמה הקוראים החילונים יכירו את השמות אבל ברחוב החרדי, לא צריך לעשות היכרות".

כשלרפואה אין תשובות

רגע, קאט, מי מנהל את בית החולים אתה או הרבנים?

"יש בינינו כל הזמן אינטראקציה בלתי פוסקת. יש כל הזמן מקרים שמחייבים דיון עקרוני או פרטני, אם זה בשאלה הלכתית או בהנהגה. בעיקר סביב נושא 'קדושת החיים".

צמד המילים הללו הפך מזמן "לשם קוד" ביחסי רפואה והלכה לכל אותם סוגיות נפיצות ואכן ד"ר ליוור לא מאכזב: "יש בתי חולים בארץ שילודים פגים, קשישים ואנשים שחושבים שיש להם סיכויי הישרדות נמוכים, מראש לא מחיים. נקודה". הוא מפיל, פצצה במשקל חמישים קילו על החדר, שאחריה גם קול פכפוך המים לא מצליח להרגיע את האווירה.

"אתה אומר בעצם שמחליטים מראש מי יחיה ומי ימות על פי קריטריונים כלשהם לפני שבכלל ניסו?", אני מתעצבנת. "התשובה במילה אחת כן. יש אלפי מקרים של חולים ובני משפחה שהיו בבתי חולים אחרים שאמרו להם שאין תקווה, שהתייאשו מהם. המשפחה לא ויתרה והעבירה אלינו והסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה".

לטענת ד"ר ליוור, "בטיפול נמרץ, אצלנו יש רק 25% אחוז תמונה לעומת אחוזים גבוהים בהרבה בכל בית חולים אחר. מתוכם 55% מהחולים הולכים הביתה בריאים. כי אנחנו לא מתביישים להילחם נגד כל הסיכויים. ובצורה הזאת אנחנו מצליחים פעמים רבות להציל חיים".

"בשנה האחרונה הגיע אלינו מקרה מזעזע של בחור שגילו לו גידול במוח ושום בית חולים לא רצה לטפל בו, אמרו שהוא סופני וזהו זה. אנחנו טיפלנו, אחרי חצי שנה הוא ויצא מפה בהכרה מלאה. אומנם על כיסא גלגלים אבל הוא חי. והוא חי עד היום עם שמחה ואושר. ניתנה רשות לרופא לרפא. לרופא אין רשות להתייאש מחיים".

"אז מי קובע בשורה התחתונה הרופא או הרב?", אני מתעקשת לקבל תשובה, "כשמדובר על אבחנה מקצועית ככל שהרופא מנוסה יותר דעתו מקבלת את המשקל בהתאם. מומחים רפואיים מסוימים דעתם שקולה לפסיקה הלכתית. במקום בו נגמרים התשובות לרפואה, כמו להחיות אדם במצב קשה שאיכות החיים שלו תהיה ירודה, ההלכה מקבלת את הבמה. זו שאלה אתית ולא רפואית. לכן היא רובצת לפתחם של הרבנים. להפיל תינוק בגלל שהוא עם תסמונת דאון או לא, זה לא שאלה רפואיות אלא אתיות. ציבור המטופלים פה מתעניין מה אומרת היהדות במקרים כאלה. אגב, גם החילונים שביניהם".

השד הירוק מאסף הרופא

ד"ר ליוור, מנבט את דרכו בשאלות קשות במומחיות של שועל קרבות ותיק: "כשנכנסתי לאסף הרופא, שם שימשתי כמנכ"ל לפני העבודה ב'מעייני הישועה' הסתכלו עלי כמו שד ירוק. לקח להם זמן לקלוט שאני יודע לקדם ולתרום לבית החולים 'אפילו' שאני חרדי. ועדיין נשארו לי הרבה קשרים אישים טובים משם. ובתקופתי בית החולים גדל והתפתח. נוספו לו מחלקות ומכונים".

ממה החשש הגדול?

"כי הם לא יודעים מה זה אומר חרדי בניהול בית חולים. אם הוא יצליח אולי הוא בכלל יהפוך את כולם לחרדים. אם הוא חרדי ומצליח ומה זה אומר עלינו? וגם ד"ר שהוא לא רופא, האם הוא יכול לנהל מערכת בריאות בצורה טובה?".

אז ברוח הימים שלנו - חרדים טובים למערכת הבריאות?

"אני יכול להעיד על

הרב ניסים דהן, שהיה מאוד מוערך כשר בריאות על ידי הצוות המקצועי. אנשים במשרד אמרו עליו שהוא היה שר בריאות הכי טוב שהיה במדינת ישראל בעשור האחרון. היות וזכיתי לעבוד במחיצתו בצורה קרובה כיועץ, ראיתי איך הוא עבד וקידם דברים בצורה מדהימה. בשורה תחתונה, כמי שעובד במערכת, יש שרים מוצלחים יותר ויש פחות. שר הוא נבחר ציבור ולא איש מקצוע, ולכן ההתאמה לפעמים טובה יותר ולפעמים פחות".

למרות פניית ynet משרד הבריאות לא הגיב רשמית לכתבה.